כבר יותר מחצי שנה שצוותי הרפואה בישראל מתמודדים עם הקורונה. עומס העבודה בבתי החולים, שהיה כבד עוד לפני פרוץ המגפה, רק החמיר ומשפיע לא רק על מחלקות הקורונה, אלא על כלל היחידות והמחלקות. שלוש אחיות ואח כתבו על הקושי בעבודה בשגרת הקורונה, ששום הכשרה לא יכלה להכין אותם אליה. כתבה שנייה בפרויקט ההוקרה של ynet לצוותי הרפואה.
"עובדת בפחד וחולמת על זה בלילה"
שרית אייזנברג, אחות אחראית מחלקת כתר א' במרכז הרפואי לגליל
העבודה שלנו הפכה מתקשורת בין-אישית צמודה לתקשורת מסכים, של מיקרופונים וטלפונים. אנחנו נכנסים לחולים ממוגנים, הם לא רואים אם אני צוחקת, הם לא יודעים אם אני עצובה, הם לא יודעים איך אני נראית. גם הזמן שלנו לידם נורא מוגבל, אני לא יכולה להיות שם הרבה זמן. אנחנו מתחילים להתרגל לנתק את האנושיות.
באחד הימים הגיע אלינו בחור עם תסמונת דאון. הוא עמד בצד השני של השמשה ולא הבין שצריך לדבר למיקרופון, הוא רק הגיע למחלקה. בדרך כלל כשנכנס חולה אנחנו מקבלים אותו, שואלים "מה שלומך? אתה מבלה איתנו את סוף השבוע?", מנסים למתן את השוק של כל מאושפז חדש.
הבחור עם התסמונת אמר "אני רוצה את אמא". ישר התלבשתי ונכנסתי אליו, הבאתי לו עוגה, ישבתי ממוגנת על המיטה והוא הסתכל עליי כאילו נחתתי מהחלל. הוא לא מבין מה זה קורונה, ואני חושבת לעצמי איך אפשר לסגור אותו בחדר בלי אמא? הוא הסתכל לי בעיניים החמודות ואמרתי לו: "אני באד איש החלל ובאתי לעזור לך, בוא נתקשר לאמא ונאכל עוגה". ואז הוא התחיל לחייך ולצחוק.
כל הזמן אני חושבת מי נשאר איתו כשאני הולכת. היום הוא עמד מאחורי הזכוכית וראה אותי. הוא לא ידע שזאת אני מאחורי המסכה. הוא הסתכל דרך הזכוכית ואמר "אני אוהב אותך", שלוש הבנות שעמדנו שם התחלנו לבכות.
הקושי נורא עוד יותר במקרי המוות. לא מזמן קראתי לאחת הבנות של מטופל במצב קשה, אמרתי לה שאבא שלה על ערש דווי ושתבוא להיפרד. "מה אני אגיד לו", היא שאלה אותי. ואמרתי לה: "קודם כל תגעי בו עם כפפות, תגידי שאת אוהבת אותו, שהוא יכול לנוח, ולא תשכחי אותו". אלה פרידות קשות.
אני כל הזמן באזור נגוע, אני עובדת בפחד ובלילה חולמת על זה. ועם הכל, זה התפקיד שלנו. אין שעות, קוראים לך ואת באה, הידיים תמיד פתוחות לקבל. תמיד אנחנו שם.
"התקופה שהפכה אותנו לחולמים"
ארשיד שיבלי, אח במחלקת קורונה בבית החולים "העמק"
עברו הרבה ימים, יותר ויותר חולים קשים, לא מעט הצלחות, אך גם לא מעט נפטרים ויותר ויותר מונשמים – הרבה מעבר למה שהנפש מסוגלת להכיל, הרבה מעבר למה שהמוח מסוגל להבין. ובתוך כל העולם החדש הזה משפט אחד נשאר קבוע ומהדהד כל הזמן במוחנו – "כן, אנחנו יכולים!".
באחד הימים ד"ר איתמר מנוחין ואני הוצאנו את צינור ההנשמה לחולה שהתעורר, שחזר לחיים וראה מסביבו אנשים בלבן. הוא לא הגיע לגן עדן, כפי שהיה נדמה לו, אלה מלאכים מסוג אחר – מלאכי בשר ודם שמחייכים.
רגע אחר כך איתמר ואני מסתכלים אחד על השני, העיניים מצטלבות, הלבבות נמסים, ובלי לתכנן, בלי אף מילה, התחבקנו חזק. כאילו בזה הרגע ניצחנו את המחלה וגאלנו את אחרוני המונשמים. זעקנו בתוכנו בלי שאף אחד ישמע "כן, אנחנו יכולים!".
ועל מה כל המהומה? הרי גמלנו מהנשמה בחיינו אלפי חולים בלי שום בעיה. אבל בתקופה הזאת, בעידן הזה, כל גמילה היא חגיגה, כל הצלחה היא אבן דרך חשובה מאין כמוה במלחמה. על הרגעים האלה חלמנו בחודשים האחרונים.
אין רגע שמשתווה לרגע הזה, שבו אתה שומע מאדם שהיה מונשם ומורדם במשך 14 ימים את המילה הראשונה שיוצאת מפיו, מילה מהולה בקושי קל בנשימה, שיעול קטן והרבה אהבה – "תודה".
והנה אנחנו, שני גברים שראו בשלושת החודשים האחרונים את מה שלא ראו בטיפול נמרץ עשרות שנים. שני אנשים שחוו בחודשים האחרונים את כל הרגעים – המשמחים והעצובים, ונעו הלוך וחזור על ציר הרגשות המטורף הזה. לקחנו הכל הביתה, הלכנו לישון עם הפרצופים של החולים, עם ריח המגפה, התעטפנו בכאב המטופלים וקמנו כל בוקר עם תקוות חדשות.
נזכור את התקופה הזו לעולמי עולמים, התקופה שהפכה אותנו למאמינים, לחולמים.
"באנו במטרה להציל חיים, וזה קשה"
רותם גנות, אחות במחלקת טיפול נמרץ קורונה במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא)
הקורונה בשבילי זה ללכת לעבודה, להתלבש במשך עשר דקות ולוודא היטב שאני ממוגנת. להדביק את המסכה לפנים, ללבוש סרבל חם ושני זוגות כפפות, לוודא ששום איבר לא חשוף ואף קצוות שיער אינה מבצבצת החוצה, ואז אני עוברת שתי דלתות ונכנסת לעולם אחר. העולם הזה שקט, רק רעש המוניטורים המצפצפים מפלח את האוויר.
רוב החולים מגיעים לטיפול נמרץ כשהם עדיין בהכרה, נלחמים על כל נשימה, מנסים לבלוע כל פיסת אוויר שמצליחים. כל חולה בתורו מוריד סיטורציה (אחוז החמצן בדם) ורק לאחר עידוד וצעקות מצליח איכשהו לעלות טיפה בחזרה. באותו רגע נעצרת גם נשימתך, כי את ממש לא רוצה להנשים אותו, ברור לך שאם הוא יונשם סיכויו לשרוד נמוכים בהרבה.
את נכנסת למחלקה ורואה חולים מיואשים. לפעמים הם בוכים, לפעמים הם מבקשים שרק תבטיחי שיהיה בסדר, שהם לא ימותו לבד. הם רואים את שכניהם מונשמים ומתים, הם רואים מול עיניהם החייאות והנשמות והם בעיקר מפחדים, והאמת שגם אני.
לימודי הסיעוד והעבודה בטיפול נמרץ לא הכינו אותנו באמת לקורונה. רובנו באנו במטרה להציל חיים וזה קשה ומתסכל לראות חולים שמצבם מידרדר למרות המאמצים, לראות את החולים נלחמים ולבסוף מתעייפים ומונשמים, לראות אנשים מתים לבד, לשמוע בטלפון את המשפחות המפוחדות ולהבטיח להם שתעשי הכל כדי לשמור עליהם כשאת יודעת שאת לא תמיד יכולה.
אחרי כל משמרת אני הולכת להתקלח, מתקרצפת, מנקה כל חלק בגופי. הסימנים על הפנים אינם יורדים, לפעמים הם נשארים כמה ימים. בבית מחכים לי שני ילדיי המתבגרים שנמצאים כל הזמן לבד בבית, מכיוון שאני אם חד הורית. הם מחכים שאגיע הביתה ואתן חיבוק ונשיקה, ואני מפחדת לגעת, חוששת שחלילה אעביר להם את הנגיף.
בסוף היום אני משתדלת לא חשוב אם הנשימו את מ', המטופל שנכנס לי ללב ונמצא אצלנו כבר שלושה שבועות עם תמיכה מרבית של חמצן. אני מנסה לנוח כמה שעות ובאה למחרת למשמרת, ומגלה שבעוד מיטה התחלף חולה.
"נקוווה שיזכרו אותנו בעתיד, וישיבו כגמולנו"
יהודית רוזנבלט, אחות מוסמכת במחלקה פנימית ה' במרכז הרפואי שיבא
לפעמים יש תחושה שכל הטיפול שלנו לא שווה גרוש. הטיפול אגרסיבי, מושקע בו המון מחשבה ומשאבים, והחולים לא משתפרים כמו שציפינו ואפילו מסתבכים. הנגיף משחק אותה תמים, קצת חום, קצת שיעול, אבל בתוך זמן קצר מתיש את המטופל.
הצוות מתמודד גם עם תנאים פיזיים לא קלים. המסכה לוחצת על האוזניים ומשאירה "מזכרת" על הפנים, מגן הפנים מתמלא שוב באדים, החליפה החונקת מפעילה היטב את מנגנון ההזעה, ויש תהיות רבות על ההמשך. האם נחזור לשגרה? מתי נוכל לחזור להיות עם המשפחה והחברים בלי לפחד לסכן אותם? הרבה שאלות ומעט תשובות.
נקווה שכולם יזכרו אותנו בעתיד וישיבו לנו כגמולנו, שהאלימות הפיזית והמילולית כבר לא תהיה חלקנו. אני מבינה שנישאר פה גם כשכולם יחזרו לשגרה. הם ישבו על המרפסת ויספרו ציפורים נודדות, ואנחנו נשאר באותה משבצת ונספור עוד ועוד שבועות.
מחלקת ג' קורונה מוגבר סגרה את השערים ואנחנו קיבלנו מהם "מטופלים חדשים". חלקם עברו לשיקום, חלקם החלימו ואצלנו במתחם נשארו רק אלה שמסרבים להשתפר. מתי סוגרים? איך סוגרים? זה עיקר השיח.
בהסתכלות לאחור, על כל התקופה שהייתה, רבים מאתנו יודו שזאת הייתה חוויה מאתגרת שהוציאה מאתנו כוחות נסתרים. היכולות שלנו להסתגל לשינויים ולהתגבר על קשיים. אפשר כבר לעשות רשימה של איזה דברים נרצה לשכוח ולאיזה נתגעגע.
בשבוע העשירי שתגברתי את מחלקת הקורונה קיוויתי שהוא יהיה האחרון. כולנו בסוג של סרט בדיוני, הכל היה מסובך, מבהיל, ולעתים לא הגיוני. ההתחלה הייתה מאתגרת, קשה ולא ברורה, אך עם הזמן הצלחנו לעמוד במשימה בגבורה. בהסתכלות לאחור אנחנו יכולים לומר בגאווה מוצהרת שאנחנו צוות מדהים. כל אחד בהכשרתו ובאופיו הטוב תרם לטיפול בחולים על ידי הסרת הסבל והמכאוב. התקופה עוד תהדהד בספרי ההיסטוריה איך לחמנו באופן מעשי ולא בתיאוריה.
בנימה אישית, וירוס קורונה, הפקנו בזכותך הרבה לקחים. שום דבר לא מובן מאליו, ברור ויציב באלו החיים. הבנתי שבזכות הרגשת השליחות, האהבה למקצוע והנחישות ניתן להתגבר על כל המכשולים.
יש לכם סיפור מהתקופה האחרונה על אנשי צוות רפואי שראויים לציון? שתפו אותנו במייל האדום
