שטח ההפקר: לא קל לצאת ממעגל האלימות. הקושי להודות במצבך, כמו גם הפחד מאותו אדם שישן כרית לידך, משתקים נשים רבות נפגעות אלימות במשפחה, שרוצות עבור עצמן וילדיהן מציאות אחרת. כשהן כבר מחליטות ללכת ולהתלונן, נשים רבות מוצאות עצמן נתקלות במחסומים שמציבה בפניהן המערכת.
לפי נתוני התנועה לחופש המידע, 77% מתיקי האלימות במשפחה נסגרו ללא אישום מאז 2016. נתון זה מצייר באופן מובהק כמה מהנשים ימצאו עצמן בתהליך היציאה ממעגל האלימות ללא הגנה. אלו מהן שיחליטו להמשיך את תהליך ההיפרדות ולהתגרש ימצאו עצמן מנהלות מאבקים משפטיים בבית הדין הרבני או בית דין לעינייני משפחה שבמקרים רבים מתנהלים במנותק לחלוטין מההליך הפלילי.
"צריך לפעול לכך שהמערכת תדע להגן על נשים וילדים כולל כאשר המקרה מגיע לדיון בערכאות השיפוטיות במקרה של פירוד", מסבירה עו"ד קרן הורוביץ, מנכ"לית מרכז רקמן לקידום מעמד האישה באוניברסיטת בר-אילן. "היום, המצב רחוק מלספק הגנה כזו. הגישה שרואה בקשר עם שני ההורים כחזות כל והתייחסות לתלונות על אלימות או התעללות שלא הוגש בהם כתב אישום כתלונות שווא היות והראיות בתיק לא חצו את הרף הראייתי הנדרש להרשעה, מובילה למצב בו ילדים נשלחים למשמורת משותפת או לשהות ללא פיקוח עם הורה אלים ו/או מתעלל".
הורוביץ מסבירה שכתוצאה מכך, נשים נאלצות להיות בקשר הדוק ושתלטני, כפי שנדרש במשמורת משותפת, עם מי שפגע בהן. "הדרך לשינוי מתחילה בהכשרות של כל הגורמים המטפלים במשפחה כמו גם הכרה כי חובתם היא קודם כל לספק הגנה לקורבנות, למי שנפגעו מהאלימות או למי שהיו חשופים לאלימות, ורק אח"כ לבדוק מורכבויות אחרות של הסכסוך".
והמשמעויות נערמות בשטח. כך למשל קבע דיין בבית הדין הרבני כי הרוב המוחלט של תלונות אשה כנגד בעלה לפני הגירושין הן תלונות שווא שנועדו להרוויח נקודות במאבק הגירושין והמשמורת. "אנו רואים פעם אחר פעם שתלונה במשטרה שמגישה אישה נגד בעלה שוברת את האמון הזוגי והמשפחתי באופן שכמעט לא ניתן לאחות והופכת את המגורים איתה מבחינת לדור עם נחש בכפיפה אחת, כך שהבעל צריך לחשוש כל רגע, שאם משהו לא ימצא חן בעיני אשתו תזמין לו משטרה, דבר הכרוך בפחד, אימה ובושה, ובשבירת ביטחון העצמי והכבוד של כל אדם באשר הוא אדם".
במקרה אחר שבו התגרשה אישה מבן זוג שהורשע בעבירות אלימות נגדה ובעבירות מין קשות נגד משפחתו וחברותיה של בתו ונידון ל-25 שנות מאסר, טען אחד הדיינים כי לא ניתן לסמוך על פסיקת בית המשפט שהרשיע את הבעל וקבע כי כל זמן שקיים ספק לא ניתן לפסוק לאשה את מלוא כתובתה.
במקרה נוסף שהתנהל בבית דין לענייני משפחה, אישה ששהתה במעון לנשים נפגעות אלימות במשפחה יצאה מהמקלט ועברה להתגורר עם הוריה בעיר מרוחקת מהעיר שבה גרה לפני הגירושין. האב תבע שהאם תשוב לגור בסמיכות למקום המגורים המשותף האחרון. בית המשפט חייב את האם לגור בקרבת האב למרות האיום.
2 צפייה בגלריה
"הרגשתי שהם לא מבינים מה זה גבר אלים". בין דין רבני, ארכיון
(צילום: דוברות בתי הדין הרבניים )
"סירב לתת גט וטען שאני משקרת, הדיינים היו בגישה של שלום בית"
הילה (40), אם לשלושה ילדים, מכירה טוב את המצוקה שנובעת מהפער בין ההליך הפלילי לאזרחי. אחרי שנים של אלימות שהופנתה כלפיה וכלפי ילדיה היא מוצאת עצמה נלחמת במערכת כדי להגן עליהם. "חוויתי אלימות קשה מאוד", היא מספרת. "אלימות נפשית מהיום הראשון של הנישואים שהחמירה לאלימות כלכלית ואלימות פיזית. הוא היה משפיל אותי, לא יכולתי להביע דעה. אמר לי שאני לא שווה כלום, שיש לי מזל שהוא התחתן איתי, שאני אימא גרועה, אישה גרועה. בשלב מאוחר יותר אם לא הייתי מקשיבה לו הוא היה מעניש אותי. לפעמים היה נועל אותי ולפעמים מכריח אותי לעשות דברים קשים פיזית".
"למדתי להקשיב לו וללכת בדרך שלו, אבל זה רק הלך והחמיר והגיע למצב של אלימות פיזית – סטירות, מכות. הייתי מכוסה בסימנים כחולים ובהמשך הבנתי שהוא גם פוגע מינית בילדים. יום אחד הלכתי לטיפת חלב, הם זיהו את המצוקה שלי. הופניתי לרווחה והם הוציאו אותי מהבית".
הילה והילדים הגישו תלונה במשטרה אבל הפרקליטות סגרה את התיקים בגלל חוסר ראיות. היא הגישה ערעור על ההחלטה במקביל למאבקים שהיא ניהלה בבית הדין הרבני ומנהלת בבית המשפט לענייני משפחה. "הדבר הכי נורא שאימא יכולה להרגיש זה שהיא לא יכולה להגן על הילדים שלה. זה חוסר אונים מול המערכת", היא מסבירה.
"בבית הדין הרבני הרגשתי שהם לא מבינים מה זה גבר אלים. במשך חמש שנים הוא סירב לתת לי גט וטען שאני משקרת לגבי האלימות, והדיינים היו בגישה של שלום בית. לבית המשפט לענייני משפחה בו מתנהלים הדיונים על הסדרי ראיה אני מרגישה שאין את הכלים להגן עליי ועל הילדים שלי. הם העידו בבית משפט על מה שעברו, עברו אבחונים וטיפולים, אבל עדיין בית המשפט מתעקש שינהלו קשר לא מפוקח עם האבא למרות שהם לא רוצים בכך".
