על רקע מטחי הירי הבלתי פוסקים על ישראל, יש מי שההתמודדות עם המציאות המורכבת קשים להם עשרות מונים יותר: נכים, בעלי מוגבלויות וחולים במצבים שונים ניצבים חסרי אונים אל מול האיום, מתקשים להגיע למרחבים מוגנים במהירות מספקת, ולעיתים אף מתקשים לשמוע את האזעקות. "אני לא יכולה להגיע למרחב מוגן כשיש אזעקות", מספרת סוזי אלבז (42), תושבת באר שבע. "אני מאה אחוז נכה. אני תלויה במאה אחוז בעזרת הזולת. אם היה לי בבית ממ"ד הייתי צריכה לישון בו. אני לא יכולה להתפנות למקלט תוך 40 שניות".
אלבז חולה במחלת ניוון שרירים, מתניידת על כיסא גלגלים ונעזרת במטפלת צמודה. דירתה, השייכת לדיור ציבורי, בנויה מקירות גבס ולא כוללת מרחב מוגן דירתי (ממ"ד). מרחב מוגן ציבורי נמצא במרחק של 50 מטרים ממנה, אבל לדבריה אין לה אפשרות להגיע אליו בגלל מצבה הפיזי. "אתמול בלילה נורה מטח של רקטות והלב שלי פשוט נפל", היא מספרת, "אני אומרת אלוהים יעזור כי אין לי מה לעשות. אני שומעת את הטילים וזה נשמע כל כך קרוב. אני ממש חוששת ובחרדות קשות. אני קופאת במקום ונשארת במיטה ואומרת למטפלת להיכנס מתחת לשולחן".
לדבריה, ניסתה בעבר לפנות למשרד השיכון ולעירייה כדי שיפתרו את הסוגייה, אך לא נענתה. "אחד לא מתרגש מזה, הרשויות לא מתרגשות מזה. התחושה היא כאילו אני סוג ב׳ או ג׳ ולאף אחד לא אכפת ממני. אנחנו אנשים עם מוגבלויות והמדינה פשוט מפקירה אותנו בחזית, ונותנת לנו להיות במקום ללא מיגון בבית שעשוי מגבס ואפילו לא מבטון״.
גם אצל רחל פרץ (49), תושבת אשקלון המתמודדת עם מחלת הזאבת (לופוס), המצב דומה. פרץ מתניידת על קלנועית וגם לה אין ממ"ד בבית להתמגן בו מפני מטחי הרקטות. "בזמן של רקטות אני הולכת לפינה קטנה במרכז הבית עם הבת שלי והכלבה, ואנחנו נמצאות שם שעות. כשיש מטחים אנחנו לא זזות משם עד שיש רגיעה. בגלל שיש לי פגיעות רב מערכתיות, לשבת שם זה פשוט סיוט".
מאחר ולא מצאה פתרון, פרץ החליטה לעזוב את ביתה באשקלון. "זה מצב לא פשוט. שמו לנו מיגונית קרובה אבל אין לי אפשרות לרוץ למיגונית, זה ממש בלתי אפשרי. החלטנו לעזוב את הבית וללכת לנתיבות לבן שלי כי יש לו שם ממ"ד. אני לא מצליחה להתאושש מהקורונה ועכשיו צריכה להתמודד גם עם זה. אני רוצה לחיות בשקט ובשלווה".
עבור ליאנה גד (62), תושבת באר שבע כבדת שמיעה, המצב קצת אחר. בעשור האחרון היא מתקשה לשמוע ולתקשר ללא מכשירי שמיעה. בשיחה עם ynet היא מתארת את הקושי והחרדה שאיתם היא צריכה להתמודד: "בימים רגילים יש קושי להבין את הדוברים וזה קושי ותסכול שיש להם השלכות על התפקוד ואיכות החיים. יש נטייה להסתגר ולהימנע מתקשורת מילולית.
"בימים אלה החרדה גוברת והיה בי חשש שלא אשמע את האזעקה, במיוחד בלילה. זה מה שקרה לצערי אתמול. אני גרה לבד והתחלתי את הערב כמו כולם בצמוד לטלוויזיה עם מכשירי שמיעה כמובן, וחשבתי על כל אותם חרשים וכבדי שמיעה שנאלצים גם בשעות הלילה להיות עם מכשירי השמיעה על מנת להבין את הנאמר בשידורים. לצערי, למעט הכותרות, לא היו כתוביות או הנגשה כלשהי וזה היה מתסכל".
מחשש שלא תשמע את האזעקות, גד ישנה עם מכשירי השמיעה אך זה לא הספיק. "למרות שהייתי עם המכשיר, לא שמעתי האזעקות בלילה עד שילדיי סימסו לי בהיסטריה והרגשתי את הרטט. את הבומים שמעתי במעומעם למרות שהבית רעד. מאז אני סהרורית לגמרי. מקל עלי לשמוע את הבומים כי אני יודעת שאוטוטו נגמר וזה מקל. מפחיד יותר כשאין מושג מה קורה. מה שיכול להקל מעבר לעזרים שלנו, ובמיוחד כשמקור המידע היחידי שלנו זה הטלוויזיה, זו נגישות. מוכרחים להקפיד על מתורגמני שפת סימנים וכתוביות בזמן שידורי חירום. אין לי ספק שהערוצים יכולים להנגיש, צריך רק שיחשבו עלינו, ובמיוחד בנסיבות שכאלה".
נופר צעירי (34), מצור יצחק, אם לארבע בנות, נולדה עם בעיית שמיעה קלה שאובחנה בגיל חמש. מאז חלה הידרדרות ביכולת השמיעה שלה, וכיום היא נעזרת בשתל קוכליארי, שמסייע לה לשמוע, אך גם היא מתקשה לשמוע את האזעקות. "אתמול בערב הייתה אזעקה ולא שמעתי אותה. בעלי היה בבית ואמר לי להיכנס לממ"ד. לקח לי כמה שניות לקלוט. זה תפס אותי בהפתעה מוחלטת כי גם לא הייתי מודעת למצב, מאחר ולא צפיתי בחדשות".
צעירי מספרת על תחושת הניתוק שהיא חווה. "אני מרגישה מאוד מנותקת בגלל שאני לא שומעת את האזעקות או את הבומים, המחשבה שזה יגיע לכאן ולא אשמע, ולא אספיק לקחת את הבנות שלי ולרוץ לממ"ד - מאוד מפחידה אותי".
יש עוד בעיה שמקשה על כבדי שמיעה לטענה. "אין כתוביות סמויות בשידורי החדשות באינטרנט ובטלוויזיה. החוסר הזה מורגש עוד יותר במצבי חירום. תרגום לשפת סימנים אפשר למצוא מדי פעם, אבל הקובייה של המתרגמים על המסך מאוד קטנה ואני מתקשה להבין, במיוחד כששפת הסימנים אינה שפת האם שלי. היה מאוד מקל עלי ועל 800 אלף איש שסובלים משמיעה ירודה, אם היו דואגים לתמלול בכל הערוצים. גם באינטרנט וגם בטלוויזיה, על אחת כמה וכמה במצבי חירום".
מנסים לא לשדר היסטריה
בתוך המשבר וחוסר הוודאות, ישנם גם ילדים עם מוגבלויות שבלתי ניתן לתווך עבורם את המצב והם שרויים בבהלה ובפחד. עדי פולק, אם לחמישה מאשקלון, מספרת על ביתה הלל בת השנתיים וחצי, המאובחנת עם תסמונת דאון ומטופלת במעון של עמותת צ'יימס בעיר. "חמישה ילדים בממ"ד אחד זה בלתי נסבל", מספרת פולק. "החלטנו לנסוע לאחותי בחיפה, ונוצר מצב שאנחנו אורזים את המזוודות בנגלות, בין אזעקה לאזעקה. אני נולדתי באשקלון, אנחנו מכירים היטב את המציאות הזאת. בזמן אזעקה הלל מבינה שמשהו קורה, האחים שלה כבר מתורגלים ואנחנו רצים למקלט, מעבירים שם את הזמן, עושים יצירות, משחקים. אתמול העזנו לצאת לגינה לשמש להתאווררות, לאכול גלידה.
"אנחנו מנסים, כמה שאנחנו יכולים, לא לשדר לה היסטריה כי היא עדיין לא מביעה את עצמה באופן ברור. המצב במדינה לא נורמלי, כל הארץ בוערת - גם במקומות מובהקים של דו-קיום. המצב קשה ומכעיס, אבל קשה יותר שאין למי להפנות את זה. התחושה היא שאין הנהגה, שאין מדיניות ברורה".
חן שי הוא אב לארבעה, תושב אשקלון. בנו איתמר בן השנתיים מתמודד עם שיתוק מוחין, וביתו אדל בת השבע מתמודדת עם עיכוב התפתחותי משמעותי. "אנחנו חוטפים כבר 15 שנה, אבל הפעם זאת מערכה שלא הכרתי. כל כניסה לממ"ד היא טקס. אדל שומעת אזעקה וקופאת במקום. צריך לשאול 'מי רץ ראשון?' מי שמגיע מנצח. לשדר רוגע. אין ברירה אחרת. איתמרי מסתכל למעלה, הוא יודע שאני צריך לקחת אותו. הזוי לגדל ילדים ככה. הילד בן שנתיים אוטוטו וזה מה שהוא מכיר".
שי מוסיף כי "אני מוכן לשבת חודשים בממ"ד, אבל תעשו לזה סוף. זו רוטינה קבועה, מתחיל טפטוף ואז מגבירים. ככה אנחנו חיים. די. מספיק. בן אדם שרוצה לקנות בית במרכז מסתכל על השכונה ועל המיקום, אנחנו בודקים אם יש ממ"ד או לא. כל הילדים ישנים בממ"ד בלילה, אני ואשתי נכנסים ויוצאים. אסור לגדל ככה ילדים".
