מקום רחב מוקדש בימים האחרונים לשאלה את מי, אם בכלל, מעניין החינוך בישראל תחת מגפת הקורונה, להוציא כמובן את ההורים ואת הילדים עצמם. קל יותר, כך נראה, לענות על השאלה, את מי זה לא מעניין, או בניסוח אחר: את מי כל העניין משעמם עד מוות. והתשובה, לפחות לכאורה, היא שהחינוך לא מעניין את שר החינוך יואב גלנט. ואם מדובר בטעות, וזה אכן מעניין אותו, אז עובדה זו נסתרת מהעין. עד כדי כך נסתרת שגם טלסקופ אסטרונומי, מהסוג שגילה את סימני המים על הירח, יתקשה לזהות סימנים המוכיחים זאת.
עם זאת, מן הדין לציין כאן שני דברים לזכותו של גלנט. הראשון שזה לא עניין אותו כבר במאי השנה, כשהממשלה הנוכחית הוקמה. הוא לא רצה את המשרד הזה וחשב, אולי בצדק, שיש משרדים שבהם יוכל לתרום יותר, למשל המשרד לביטחון הפנים. אגב, זה אולי רעיון לא רע לבצע הצרחה בעניין זה, גלנט לביטחון הפנים ואמיר אוחנה לחינוך. יותר גרוע מעכשיו ממילא לא יוכל להיות. אבל סבתא בישלה דייסה, חילקה לזה, חילקה לזה, ולכולם נשאר, כולל לאורלי לוי-אבקסיס עם המשרד המופרך לקידום נושאים חברתיים.
העניין השני שיש לציין לזכותו של גלנט נוגע לעובדה שמשרד החינוך, כמו משרד הבריאות – ולא רק שניהם – סובל מבצורת תקציבית מתמשכת ומקיבעון מחשבתי. זה לא התחיל אצל גלנט, ולמרבה היגון גם לא ייגמר אצלו.
יכול להיות שלשאלה את מי מעניין החינוך בישראל אין תשובה, כי מי שחיבר אותה שכח איבר הכרחי בחוץ. ולאיבר הזה קוראים להט, תשוקה, מוטיבציה לחולל שינוי, לעקור סלעים ולהזיז הרים
מדובר בשני משרדים שאופן התנהלות ראשיהם נוגע לכל אחד ואחד מאזרחי המדינה ללא יוצא מהכלל, אלא אם אתה פוליטיקאי מקושר או רב מיוחס מבני ברק בשעה שיעקב ליצמן הוא שר הבריאות. שני משרדים קריטיים לרווחת האוכלוסייה, לעתידם של הדורות הבאים, ליכולתם להשתלב בחיים המודרניים ולקידומה של מדינת ישראל – כבר היום חוזים כלכלנים ירידה של אחוז אחד בצמיחה העתידית בשל סגירת מוסדות החינוך – הממוקמים בצידו האפל של גורם שמימי שהטלסקופ, זה מהפתיח, לא מגיע אליו.
וכך, אם לחזור לנושא החינוכי, לפיאסקו שעוד מעט יחגוג יום הולדת שנה, יכול להיות שהתשובה לשאלה את מי מעניין החינוך בישראל היא שאלה ללא תשובה. משוואה מתמטית שלא ניתנת לפתרון, כי מי שחיבר אותה שכח איבר הכרחי בחוץ. ולאיבר הזה קוראים להט, תשוקה, מוטיבציה לחולל שינוי, לעקור סלעים ולהזיז הרים. תבערה פנימית שאי אפשר בלעדיה, במיוחד בימים קשים אלו. רק שגלנט, מה לעשות, לא שם. גם נפתלי בנט, אם לחזור מעט אחורה, לא חשב שמינויו למשרד החינוך הוא הגשמת חלום חיים, אבל מרגע שמונה, הסתער על המבצר. וזה אכן מבצר.
יכול להיות שההתמודדות עם צוותי הוראה ענקיים – שחלקם שמחים להיות שם כמו גלנט – איננה משימה פשוטה. וכך גם קרבות פנים אל פנים עם יפה בן דוד. אבל אלו החיילים שיש לגלנט, ואיתם ינצח או יפסיד, ואותם הוא אמור לגבות. עוד לא קם שר ביטחון במקומותינו שיסתער על סעיף הפנסיות המופרך בתקציב הביטחון גם אם, בשיחות סגורות, חלק יודו שהגיעה העת לכך. ואולי, במערכת הבנויה על איזונים ובלמים, גם בצדק. עדיף ששר האוצר יעשה את מה שהוא צריך, ושר הביטחון יתמוך במי שהוא צריך לתמוך.
שר חינוך כמו גלנט – שנראה ומתנהג כמי שהיה שמח לתחום ולחתום את כהונתו בשני צילומים שנתיים: ב-1 בספטמבר וב-30 ביוני – הוא לא מה שהמערכת צריכה היום. לא מה שמדינת ישראל צריכה. מה שישראל צריכה זה שר מכור, משועבד למאבק, מחויב לפתרון. לא משום שצריך לאפשר להורים לצאת לעבודה כדי להניע את גלגלי המשק, שזו מטרה חשובה בפני עצמה, אלא כדי להמשיך ולהעניק חינוך הולם והכרחי לילדים, לילדי הגן כמו לתלמידי התיכון.
- אריאלה רינגל הופמן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
