זו האמירה הכי שגורה בשנה האחרונה בקרב צעירים מודעים פוליטית. היא נולדה בטיקטוק, נפוצה בטוויטר, אבל כמעט ולא תמצאו לה אזכור בעיתונות המסורתית: "אוקיי, בומר" (Okay, Boomer). בתרגום חופשי: "סבבה, אבא". היא אמורה לבטל בלעג חד כל אמירה הנאמרת לצעירים על ידי בני דור ה"בייבי בום", בני ה-55 עד ה-75.
האבות והאימהות, בעלי הדירות והמשרות המובטחות, ובהשלכה האנשים ששולטים כיום בכלכלה ובחברה שלנו, או לפחות מתווכים לנו אותה כפרשנים יודעי-כל בטלוויזיה: מביל גייטס ועד סטיבן ספילברג, מפול קרוגמן ועד טוני בלייר. ה"מודלים לחיקוי", אלה שמוזמנים להיות נואם הכבוד בכנסים של קרן המטבע או בפורום סבן או באוניברסיטה הקרובה למקום מגוריכם ‑ לפתע מוצאים את עצמם בעיני ציבור הולך וגדל בעמדת ה"לא רלוונטיים", שלא לומר האויב. לא רק שאין מה להקשיב להם, גם אין סיבה להתדיין איתם, כי ממילא הם לא מבינים.
אמירת ה"אוקיי, בומר" אפקטיבית דווקא בזכות החוצפה והשטחיות שלה. היא אינה מבחינה בין דוברים והשקפתם, ויש שיגידו שהיא נוטפת אייג'יזם (אפליה נגד מבוגרים). אך בעיניי היא מבטאת באופן מושלם את השבר החמור ביותר שחל כרגע בעולם המערבי: השבר הדורי.
מרבים לדבר על הפער הגדל בעולם בין שמרנים לליברלים, ובין לאומנים לחובבי גלובליזציה. פחות מדברים על כך שלרוב יש גם התאמה ברורה בין שתי הקבוצות הללו שחדלו לדבר אחת עם השנייה, לבין שאלת הגיל. בהצבעה על ה"ברקזיט", בבחירת טראמפ ואפילו בבחירות בפולין החודש, הדמוגרפיה ברורה: צעירים הצביעו למען עולם גלובלי, מולטי-תרבותי, עם שפה חדשה ונקייה מגזענות או הומופוביה (ויש שיגידו, מצנזרת), ואילו מבוגרים הלכו שבי אחרי מי שהבטיח להם להחזיר את הגלגל אחורה, "להפוך את אמריקה לגדולה שוב" וכיוצא באלה.
יש כמובן מיליוני יוצאי דופן בכל קבוצה ‑ צעירים אנרגטיים תומכי טראמפ או קשישות בריטיות עם אג'נדה אירופית ירוקה - אבל המגמות ברורות.
מה שמעניין הוא שישראל חמקה ב-20 השנים האחרונות מהדיכוטומיות הללו, מכל מיני סיבות פוליטיות ובעיקר דמוגרפיות, ואפילו היפכה אותן. צעירים ישראלים ‑ ושוב, מדובר בהכללה גסה ‑ נטו ונוטים לימין השמרני, וגם מכבדים דמויות סמכותיות, מהרב או הקצין בצבא ועד ראש הממשלה. ה"בומרים", מנגד, הם גרעין המצביעים היחיד שנותר למפלגות גוססות כמו "העבודה" ‑ ולא בכדי ראינו רק אותם כמעט עד לאחרונה בצמתים שבהם הפגינו אנשי תנועת "קריים מיניסטר". בני 60 ו-70, "פנסיונרים עם יותר מדי זמן פנוי", לעגו הצייצנים מימין.
אבל בנימין נתניהו, מנהיג שתמיד הזיע כדי להיראות "צעיר" ו"עדכני", והצליח לא מעט, בטח בשימושו ברשתות החברתיות - צריך לדאוג מכך שהמגמה הזו מתחילה להשתנות, ולהתיישר עם שאר המערב. לפתע ההפגנות מול בלפור מלאות בצעירים מודאגים, הראשונים להיות מפוטרים או לצאת לחל"ת, שלא לומר לחזור בחוסר ברירה לחיות עם ההורים כי אין כסף לשכירות או משכנתה.
אפשר לפטור אותם כ"אנרכיסטים", לא בוגרים, או לבטל את מצוקתם בכך שצעירים "תמיד נופלים על הרגליים". אבל אפשר גם להבין ‑ ולפי רמת הפאניקה שמשדר ראש הממשלה, הוא בהחלט מבין ‑ שיש במשבר הקורונה פוטנציאל למהפכה של ממש. לא רק בשאלה הנקודתית מי מנהיג אותנו, אלא בדפוסי עומק של הצבעת הצעירים הישראלים.
נתניהו צריך להיזהר שהאמירה הרחוקה מחו"ל "אוקיי, בומר" לא תהפוך כאן ל"אוקיי, ביבי". הוא אחרי הכל ה"בומר" האולטימטיבי.
- בנימין טוביאס הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
