מבצע "שומר החומות", כמו מבצעים בעבר, התחיל בקול תרועה רמה ומסתיים בקול ענות חלושה. בקרב חלקים מהחברה נשמעים קולות של בכי ונהי. הם רוצים לראות "תמונת ניצחון" או לחלופין לנקוט שב ואל תעשה. תופעה זו רווחת דווקא בקרב אנשים הדוגלים לכאורה במורכבות, ובתפיסה שלפיה אין עולם של שחור ולבן.
תופעה דומה של סטנדרט כפול אנו פוגשים ביחס לחברה הדתית-לאומית המתגוררת בערים המעורבות. במשך עשרות שנים תוקפים את חובשי הכיפות הסרוגות על התכנסותם בבועה של יהודה ושומרון. טורים עמוסים לעייפה, במידה מסוימת של צדק, ביקרו ציבור זה על כך שאימץ את ארץ ישראל כערך בלעדי. והנה קם דור צעיר ששם את הדגש גם על ערכים חברתיים והחליט לגור כתף אל כתף עם הציבור הערבי.
חברה נורמלית שאינה שבטית הייתה אמורה להרים אותם על נס, ולו רק בשל כך שהם מממשים את ערך הדו-קיום בין יהודים לערבים. כיצד, אם כן, הם נהפכו ל"מתנחלים"? מה ההבדל בין ערבים המשתלבים בכרמיאל ובנוף-הגליל לבינם? מדוע רכישת בתים ביפו על ידי בעלי הון מתקבלת כמהלך לגיטימי, ואילו מגורים במקום של ציבור דתי מתקבלת ככיבוש? במה הם שונים מישראלים המתיישבים במצפים בנגב או בגליל, הממוקמים באזורים המאוכלסים ברוב ערבי?
אם אכן מדובר בשנאת יהודים ובסכסוך דתי, הפתרון יכול לבוא בשילוב ידיים עם הרוב שאינו אלים באמצעות השקעה בחינוך, מפגשי עומק הדדיים שלא נרתעים משאלות קשות ובפרויקטים משותפים
נכון, הם חוטאים "בחטא" הציונות והלאומיות. אבל הניסיון להדביק להם את ההאשמה הקשה שהם באים למקומות אלו על מנת לייהד את לוד ורמלה ועכו דומה להאשמת מדינת ישראל שבאה לייהד את ארץ ישראל הנמצאת באזור שרובו הגדול מוסלמי.
חידה נוספת העולה בימים אלו קשורה לניסיונות הבלתי נלאים לייצר סימטריה בין הפרעות שנעשו ביהודים לפרעות של יהודים. אנחנו מתקשים לשאת את תחושת האשמה על עצם קיומה של המדינה היהודית על חשבון האזרחים הערבים. גם הקיפוח המתמשך וחוסר השוויון מעצימים תחושה זו. הפרעות החזירו את הסכסוך לשורשיו הדתיים. בקרב אלו שהזהות והשייכות שלהם היא בעיקר אוניברסלית והמרכיב הלאומי-היהודי הוא רק רכיב אחד בזהותם, הסימטריה היא הכרחית. היא מאפשרת לנרמל את הסכסוך. כאנשים מערביים ורציונליים הם התרגלו שיש להם שליטה על החיים. האלימות ההדדית מחזירה להם את תחושת השליטה.
מוטי שקלאראלכס קולומויסקיאחרי כל זה, אסור להרים ידיים. ערביי ישראל הם חלק ממרקם החיים במדינה. אם אכן רוצים לשקם את היחסים עימם, לרפא את הפצעים ולחפש את הפתרון הנכון, צריכים להביט נכוחה אל המציאות. כי אם אכן מדובר בשנאת יהודים ובסכסוך דתי, הפתרון יכול לבוא בשילוב ידיים עם הרוב שאינו אלים באמצעות השקעה בחינוך, מפגשי עומק הדדיים שאינם נרתעים מלעסוק גם בשאלות קשות ובפרויקטים משותפים. התעלמות רק תזמין את ההתפרצות הבאה, שתהיה הרבה יותר קשה מזו האחרונה.
אסור לשכוח שרבים מהחברה הערבית סולדים מגילויי השנאה המכוערים בהם חזינו בשבועיים האחרונים. צירוף מפלגתו של מנסור עבאס לממשלה יכול להיות הסנונית הראשונה לשיקום היחסים. מנהיג אמיץ כמוהו, שהיה לו העוז לבוא לבית הכנסת השרוף בלוד ולהציג את האסלאם באור אחר, נותן תקווה לתיקון עולם גם בישראל.
- מוטי שקלאר הוא איש תקשורת, לשעבר מנכ"ל רשות השידור
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
