לאחרונה דווח על שיא של יותר מ-1,000 משרתים ערבים בצה"ל – נתון המהווה זינוק של יותר מפי שניים בהיקף המתגייסים. כמחצית מהם שובצו ליחידות לוחמות, ורוב האחרים ביחידות תומכות לחימה, לרבות פיקוד העורף. עבור רבים בציבור היהודי ידיעה כזו גורמת להרמת גבה: ערבים משרתים כחיילים קרביים בצה"ל? מקבלים לידיהם נשק ונגישות לחומרים מסווגים? ומה יקרה כשיצטרכו להילחם נגד ערבים? המקצינים יאמרו שצה"ל יוצר במו ידיו פוטנציאל לריגול, לגיס חמישי, לבגידה. הספקנים יזכירו לכל את כמויות הנשק הגדולות הנמצאות באופן לא חוקי ביישובים ערביים.
מענה לשאלות מעין אלו מחייב שבירה של הקונספציה. כ-20% מהרופאים בישראל הם ערבים, רבים מהחברה הערבית משרתים במשטרה ויהודים נהרו בשבועות האחרונים למוקדי חיסון נגד קורונה ביישובים הערביים. האין לראות בדוגמאות אלו את ההוכחה לקיומה של מדינה נורמלית עם תחושת הזדהות משותפת של כלל תושביה?
בהיסטוריה הישראלית, דווקא בשנותיה הראשונות, הייתה פתיחות ביחס לשילוב המיעוט הערבי במדינה בכלל ובשירות בצה"ל בפרט. מעצבי המדיניות באותן שנים חשו ששילובם המלא של אלה שנותרו במדינה אחרי 48' יהווה הוכחה לכך שישראל עומדת במבחן העמים – ואף במבחן הציונות ההומנית – באופן מוצלח יותר מאשר העמים שבהם יהודים היו מיעוט נרדף.
מגילת העצמאות, שהעניקה אזרחות מלאה גם לתושבים הלא-יהודים במדינה, והבטיחה כי "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין" - הייתה הביטוי הישיר לעמדה זו. כאשר חוקק לראשונה חוק שירות ביטחון (התש"ט – 1949) היו חברי כנסת מן המפלגה הערבית הקומוניסטית (מק"י) שתמכו בגיוס ערבים לצה"ל, בכלל זה נשים.
בחדרי חדרים ניתן לשמוע בציבור הערבי קולות המסכימים שתתקיים נכונות להתגייס לצה"ל רק אם יתלוו לכך יתרונות ברורים. כך יוכל הגיוס לשמש עבור הצעירות והצעירים הערבים מכשיר למוביליות חברתית
ב-1954, לאחר פרישת דוד בן גוריון – שהסתייג מגיוס הערבים לצבא – יזם פנחס לבון שהחליף אותו במשרד הביטחון מדיניות חדשה. הוא פרסם צו רישום לגיוס בני מיעוטים לצה"ל בנימוק הזה: "לשחרר את האוכלוסייה הערבית מהרגשת הפליה, ולהשוותה בזכויות ובחובות אל כלל תושבי הארץ".
בהמשך התמסמס הטיפול בסוגיה, וכיום אין בשיח הציבורי כמעט התייחסות לשיקולים שתומכים בגיוס ערבים לצבא – אף שאין חולק על כך שצה"ל הוא למעשה המסגרת האפקטיבית ביותר לחִיבְרוּת (סוציאליזציה); מעין כור ההיתוך שמפגיש את קבוצות האזרחים השונות בישראל ומייצר בסיס להזדמנות שווה להמשך חייו של הצעיר או הצעירה. הדבר נכון לחרדים ולערבים כאחד, במיוחד נוכח ההבנה המתחזקת שהחברה הישראלית, מרובת השבטים, איננה הומוגנית.
לשאיפת הגיוס יש כמובן צד שני. חרף הניסיונות, ברוב חלקיה של החברה הערבית נתקל הרעיון בסירוב עז. ההנהגה, ובראשה דווקא מפלגת חד"ש, צאצאיתה של מק"י, מתנגדת לרעיון באופן מוחלט.
מעבר לקישור צה"ל לחטא "הכיבוש", הנימוקים הם רבים. ראשית זאת ההתנגדות הרפלקסיבית כמעט אל מול האפשרות שערבים אזרחי ישראל ימצאו עצמם נלחמים ופוגעים באחיהם – פלסטינים או אחרים. מעבר לכך נטען שישראל מוגדרת "מדינת היהודים", ועליהם בלבד מוטלת האחריות לשרת בצבא ולהגן על המדינה.
אוגוסט האחרון: טקס סיום למתגייסים מוסלמים
(צילום: דובר צה"ל)
יש גם כאלה שרואים ביוזמת הגיוס ניסיון להפריד את אזרחי ישראל הערבים מהלאום שלהם ולהביא להתבוללותם בחברה, ויש המצביעים על כך שגם אם ישרתו בצבא - הם לא יזכו לעולם לזכויות שוות לאלו של היהודים.
ועדיין, שלא כמו במגזר החרדי, דווקא במגזר הערבי לא נרשמו בשנים האחרונות מקרים שבהם הופעלה אלימות מקומית כלפי חיילים שהופיעו בישוב מגוריהם במדים. הדבר ללא ספק מעודד ואולי מעיד על התחזקות תהליך הישראליזציה בחברה הערבית, ויותר משני שליש הגדירו עצמם בסקרים בשנים האחרונות "ערבים-ישראלים" (מונח שממנו הסתייגו במשך שנים).
בחדרי חדרים ניתן לשמוע בציבור הערבי קולות המסכימים שתתקיים נכונות להתגייס לצה"ל רק אם יתלוו לכך יתרונות ברורים. משמע: פתיחתה של החברה הישראלית בפניהם, הבטחת שוויון מלא בכל התחומים כפי שמוענק לחיילים היהודים, ובתוספת ההטבות הניתנות לכל חייל משוחרר. רק כך יוכל הגיוס לצה"ל לשמש עבור הצעירות והצעירים הערבים מכשיר למוביליות חברתית – בדומה להשפעתו על המתגייסים היהודים.
עם זאת החברה היהודית צריכה להפנים שפתיחת שורות צה"ל בפני מתגייסים ערבים תשליך על צה"ל: הוא יחדל להיות "צבא יהודי", ויהפוך לצבא ישראלי, רב-תרבותי ורב-דתי, שמרבית חייליו יהודים. הגוף המתקרא כיום רבנות צבאית ראשית (רבצ"ר) ומורכב אך ורק מרבנים יהודים, יצטרך לכלול גם כוהני דת מוסלמים ונוצרים, והמתחים המוכרים כיום בצה"ל בנושאי הדתה (יהודית) יועצמו עוד יותר ברגע שהצבא יהפוך לרב-דתי ובו ישרתו חיילים ומפקדים לא יהודים.
ראובן גלגולן תמירהאתגר בהחלט גדול, אבל מול הקשיים והסכנות - גיוס צעירים ערבים לצה"ל יעניק משמעות ממלכתית יותר למושג "צבא העם", ובכך תיווצר ההזדמנות להרחיב את המושג "עם" לכלל הישראלים, ולא רק לאוכלוסייה היהודית במדינה.
מבחינת התזמון, עם החתימה על הסכמי השלום האחרונים באזור, העיתוי הוא מושלם, שכן שילובם של ערביי ישראל בצה"ל, וכפועל יוצא גם השתלבותם המוגברת בתוך החברה הישראלית, עשויים לסייע לחיזוק השלום, לשנות כליל את תדמיתה של ישראל במזרח התיכון ולהוביל להסכמים נוספים.
- ד"ר ראובן גל הוא עמית מחקר בכיר במוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית. שימש בעבר כסגן ראש המל"ל ועמד בראש מנהלת השירות האזרחי-לאומי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
