הוא איש שמאל, או מרכז-שמאל. כבר שנים שאנחנו מנהלים דיאלוג. הוא פעיל מאוד בקבוצה של ותיקים שמקיימים פעילויות באזור הצפון. לפעמים הוא מסכים איתי. לפעמים הוא מתפלמס. תמיד ללא התלהמות. הדיאלוג מאוד קל, משום שבבסיס גם עבדכם הנאמן וגם הוא מאמינים במדינה יהודית ודמוקרטית, בצורך להיפרד מהפלסטינים, עם הסכם או בלי הסכם, כמו גם בצורך בשינוי בסיסי במערכת היחסים עם הגוש החרדי – שוויון לא רק בזכויות אלא גם בחובות, ובכלל זה שוויון בנטל, לימודי ליבה והשתתפות בשוק העבודה. בנוסף, האיש והקבוצה פעילים מאוד בקמפיין המחאה שעיקרו "רק לא ביבי".
מאז הכרזתו של גדעון סער על הקמת מפלגה, תהיתי ביני לבין עצמי ובשיחות עם אחרים, על המעבר של כעשרה מנדטים מהמרכז או השמאל-מרכז לגוש הימין בכלל, ולמפלגת סער בפרט. הדבר, יורשה לי להודות, נפלא מבינתי. במקום שהמרכז יגייס את אלה שהצביעו לליכוד, אף שהם דוגלים בהפרדה מהפלסטינים ובשוויון בנטל, אז אלה שהצביעו מרכז עוברים לגוש הימין.
והנה, הידיד מהצפון וגם רבים מחבריו, אנשי ישראל הוותיקה, התגייסו למפלגה הפוליטית החדשה של סער. מכיוון שמדובר באדם שאני רואה בו ידיד, העזתי לשאול אותו: השתגעת? השתגעתם? הרי מבין שלושת הדברים החשובים לכם ביותר (פלסטינים, חרדים, ביבי) – המכנה המשותף שלכם עם סער הוא רק בנקודה אחת ויחידה: רק לא ביבי.
בתחומים האחרים סער לא מסתיר את עמדותיו. הוא קיצוני יותר מנתניהו בתחום המדיני, דבר שיחזק את הזחילה למדינה דו-לאומית, והוא מתגאה בקשרים המצוינים שלו עם החרדים, כאופציה לקואליציה, שתעניק להם כל מה שהם מקבלים מנתניהו ואולי יותר.
מה עושים ציונים ותיקים מההתיישבות העובדת יחד עם פעילים שתומכים בסרבנות ובנאצות נגד הציונות? ואיך אפשר להסס בין היצירה החדשה הזאת לבין סער וזאב אלקין?
בתגובה ענה לי האיש היקר: "אני מחפש קודם כל מי שיצליח להעיף את ביבי", והמשיך בהסבר שאין מה לדאוג, משום שהממשל החדש בוושינגטון לא יאפשר לו לבצע סיפוח וגם לא להקים עוד התנחלויות, ואפילו שזוגתו, גאולה אבן, תצליח להשפיע עליו ולמתן אותו.
ואז הגיעה תפנית מעניינת: אבל, סיפר לי האיש, נרשמתי כחבר במפלגה הדמוקרטית. מתברר שיש קבוצה, שנולדה בקמפיין המחאה, שנרשמה כמפלגה, מייסודו של פרופ' אודי שפירא, עם דמויות כמו רפי רותם, סדי בן שטרית וברק כהן. אין לי מושג מה איתכם, אבל יורשה להודות שהתבלבלתי. מה עושים ציונים ותיקים מההתיישבות העובדת יחד עם פעילים שתומכים בסרבנות ובנאצות נגד הציונות? ואיך אפשר להסס בין היצירה החדשה הזאת לבין סער וזאב אלקין?
הקשבתי קשב רק לנאום לא קצר של ציפי לבני מהשבוע שעבר. טרי מהמדף. עם רוב הדברים הסכמתי, על נקודות מסוימות התווכחתי איתה. איך היא קשורה? ובכן, בנאום שלה היא חזרה והזהירה מהמוטיב של "רק לא ביבי". זה לא שהיא בעד נתניהו. אבל היא אמרה שם שכאשר המסר הזה הופך לבלעדי או עיקרי – התוצאה היא הזנחה של הסוגיות המאוד חשובות שעל הפרק, כמו הסוגייה המדינית והזחילה למדינה דו-לאומית.
לבני צודקת. מאוד צודקת. אם חפצה נפשנו לדעת איך זה ולמה אנשים טובים שאין ביניהם שום בסיס משותף מתחברים – זו התשובה. רק לא ביבי. ואם נבקש לדעת כיצד ותיקי היישוב, בעלי עמדות יוניות מובהקות, אנשי תנועת העבודה, מגייסים תמיכה גם למפלגה שעדיין לא נולדה וגם למפלגת סער-אלקין – זו התשובה. יש להם מכנה משותף: רק לא ביבי. לנגד עינינו נוצר מחנה המבולבלים שיכריע את הבחירות.
יש עוד קצת יותר מ-70 יום לבחירות. זה הרבה זמן, הרשימות עדיין לא מגובשות, אבל רק דבר אחד ברור - מספר הקולות הנודדים, ובעיקר המבולבלים, הוא חסר תקדים. יש מן הסתם בודדים ממחנה הימין שעוברים למרכז. אבל יש מאות אלפים מהשמאל-מרכז ומהמרכז ששוקלים ברצינות להצביע למפלגות ימין מובהקות בתקווה שאולי, רק אולי, הן "יצילו" אותנו מנתניהו. זה לגמרי לא ברור שנתניהו יפסיד. אבל אם לא יהיה שינוי, קמפיין ה"רק לא ביבי" מסתמן כדבר הטוב ביותר שקרה לימין הישראלי.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
