אתמול, 6 ביוני, לפני 39 שנים, פרצה מלחמת לבנון הראשונה (מלחמת שלום הגליל), והיום (ב') יחלק הרמטכ"ל את אות המערכה בלבנון 2000-1982. נכון לבחון את יחסינו עם מדינה זו בפרספקטיבה ארוכה מחד, אך גם עם התייחסות קונקרטית להווה.
מלחמת לבנון הראשונה נפתחה ביוזמת ישראל. ראש הממשלה דאז מנחם בגין לא הסתיר זאת וקרא לה "מלחמת ברירה". ישראל יישמה במלחמה ההיא אסטרטגיה התקפית שתכליתה איננה רק להסיר איום אלא לשנות מן היסוד את המציאות המדינית במדינה שכנה.
המלחמה ההיא הפכה את הסכסוך עם מדינת לבנון מבעיה שולית לאתגר ביטחוני מתמשך. ישראל יזמה אותה תוך התבססות על תיאור שגוי של המציאות. לפי הנראטיב של אז היו בלבנון שני כוחות: הרעים והטובים. הרעים היו הפלסטינים ובראשם אש"ף. מולם היו הפלנגות הנוצריות, ארגון עם לכאורה אוריינטציה אירופית ולא ערבית, ולכן הם גם נחשבו לבן ברית נאמן ולאליטה שראויה לשלוט בלבנון. לפיכך נכון יהיה להילחם ב"רעים" ולהמליך על לבנון את "הטובים".
לא מספיק לממש את המדיניות הנכונה ברגע שטילים יחלו ליפול בישראל. את המערכה המדינית, דהיינו את המאמץ לספר את הסיפור הנכון, יש להתחיל מול ארה"ב ושאר העולם כבר עכשיו
תיאור זה היה שגוי מן היסוד וגם פשטני, שכן "הטובים" ו"הרעים" היוו כ-20 אחוז מתושבי לבנון. ומה מקומם של הסונים? הדרוזים? הנוצרים שאינם פלנגות? וכמובן הסורים ששלטו בלבנון? ובכן, כל אלה לא היו בסיפור, אך כן היו במציאות. התוצאה הייתה הידרדרות ממלחמה קצרה של שבוע לדשדוש של 18 שנים בבוץ הלבנוני.
בשנת 2021 אנו עלולים לשגות שוב בתיאור המציאות בלבנון. לפי הנראטיב המקובל במערב ישנם בלבנון כיום "טובים" ו"רעים". הטובים הם הסונים, הנוצרים והדרוזים שרוצים שמדינתם תהיה פרו-מערבית משגשגת. הרעים הם ארגון הטרור חיזבאללה שפועל בשם איראן.
אם תיאור זה היה נכון, אזי מתבקש שהעולם יסייע ויחזק את "הטובים" כמשקל נגד ל"רעים". בפועל המציאות שונה לחלוטין. לבנון נשלטת על ידי ברית ששותפים לה חיזבאללה מחד, ושכבה דקה של עשירים סונים ונוצרים מאידך. ברית זו מאפשרת לשני חלקיה לנצל את לבנון עד תום ולסחוט את משאביה. לפי ההבנות הקיימות, תפקיד ההנהגה הסונית-נוצרית הוא להראות את פניה היפות לכאורה של המדינה, מדינה שיש לה כלכלה חופשית, עיתונות די חופשית, חיי לילה ואקדמיה בסגנון מערבי, ואילו תפקיד חיזבאללה הוא להיות בפועל הכוח הצבאי היחיד של לבנון, כאשר צבא לבנון בעצם כפוף לו.
גיורא איילנדצילום: אסף פרידמןאסור לה לישראל ליפול למלכודת שבה נפלה ב-2006 בזמן מלחמת לבנון השנייה, עת נלחמנו נגד חיזבאללה אבל התעלמנו ממדינת לבנון. המלחמה ההיא נמשכה 33 יום, וכיום, נוכח כמות הטילים של חיזבאללה, גודלם והטווח שלהם, איננו יכולים לאפשר מערכה כה ארוכה. הדרך היחידה לקצר אותה ולהבטיח ניצחון מחייבת שננהל אותה נגד מדינת לבנון ולא נגד ארגון חיזבאללה. היות שישראל מסוגלת להחריב את לבנון בתוך כמה ימים, והיות שכל העולם, מאיראן ועד ארה"ב וצרפת, חושש מהרס לבנון, הרי זו הדרך הבטוחה להצליח במערכה קצרה.
טעינו בקריאת המצב בלבנון ב-1982, טעינו ב-2006 ואסור שנטעה פעם נוספת. לא יהיה זה מספיק לממש את המדיניות הנכונה ברגע שטילים יחלו ליפול בישראל. את המערכה המדינית, דהיינו את המאמץ לספר את הסיפור הנכון, יש להתחיל מול ארה"ב ושאר העולם כבר עכשיו. יותר מכך, ככל שניטיב לומר זאת עתה, נחזק את ההרתעה ונמנע מלחמה, שכן בהיותו תנועה פוליטית חיזבאללה רגיש יותר להרס לבנון מאשר לפגיעה אפשרית בלוחמיו ובטיליו.
- אלוף (מיל') גיורא איילנד היה ראש המועצה לביטחון לאומי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
