ביום שישי, כשהוכרז סופית כי ג'ו ביידן ניצח במדינת ג'ורג'יה, נשטף הצד הליברלי של טוויטר בתמונות של ג'ון לואיס, אחד האייקונים הגדולים של התנועה למען שוויון זכויות האזרח, שהלך לעולמו לפני ארבעה חודשים. במשך 30 שנה ייצג לואיס בבית הנבחרים של הקונגרס את המחוז החמישי של ג'ורג'יה, המקיף שלושה רבעים מאטלנטה.
בימים הראשונים שאחרי הבחירות עוד היה ביידן בפיגור בג'ורג'יה, אבל ככל שנמשכה ספירת הקולות נעשה ברור כי הוא עומד לנצח שם. הקולות של אטלנטה – קולות בוחריו של לואיס – הפכו את ביידן לדמוקרט הראשון שמנצח בג'ורג'יה מאז ביל קלינטון ב-1992. בג'ורג'יה נערכת כעת ספירה חוזרת של הקולות בשל הפער הקטן שהפריד בין ביידן לטראמפ, אבל היתרון של ביידן שם עומד על יותר מ-14 אלף קולות, וספירה חוזרת מעולם לא הביאה למחיקת ניצחון בהפרש כזה.
יום קודם לכן הוכרז סופית גם ניצחונו של ביידן באריזונה, מדינה שהצביעה לדמוקרטים פעם אחת בלבד מאז 1948 (גם הפעם האחת הזו שייכת לקלינטון, ב-1996). גם אחרי הניצחון הזה של ביידן הוצף הצד הדמוקרטי בתמונות של פוליטיקאי מת: במקרה הזה היה זה ג'ון מקיין. מקיין כיהן במשך עשרות שנים כסנאטור מאריזונה, אלא שבניגוד ללואיס הוא היה רפובליקני, ולא סתם רפובליקני: סמל ומיתוס. ובכל זאת, דמוקרטים אמרו תודה לגיבור המלחמה המפורסם, שמת לפני שנתיים.
ההתמקדות בלואיס ומקיין לא מקרית. הזכייה של ביידן במדינות שלהם מרגישה כמו מנת נקמה שהוגשה קרה במיוחד על-ידי שני מיתוסים אמריקנים חוצי גבולות ומפלגות, שני אנשים שבשנות חייהם האחרונות הפכו מטרה לעלבונות בלתי פוסקים מצד הנשיא דונלד טראמפ.
"הוא לא גיבור מלחמה", אמר טראמפ על מקיין, שישב חמש שנים וחצי בשבי בווייטנאם וכמעט מת בעינויים, "אמרו שהוא גיבור מלחמה רק כי הוא נתפס, אני אוהב אנשים שלא נתפסים". כשטראמפ אמר את הדברים האלה ב-2015, ממש בתחילת קמפיין הבחירות, פרשנים חשבו שזה הסוף שלו, אבל מה שטראמפ ידע טוב יותר מכל הפרשנים הוא שזו כבר לא המפלגה הרפובליקנית של ג'ון מקיין.
פאקינג לוזר
טראמפ המשיך להשתלח במקיין גם בבית הלבן. מקיין השיג נקמה קטנה כשהיה הקול המכריע שהפיל את ניסיונו של טראמפ לבטל את רפורמת הבריאות של ברק אובמה, ומכאן כבר באמת לא היה סיכוי להפסקת אש: אחרי מותו של מקיין בקיץ 2018 הורדו הדגלים בבית הלבן לחצי התורן, אבל טראמפ זעם ודרש להחזיר אותם לגובה מלא. ה"אטלנטיק" דיווח כי טראמפ אמר לעוזריו: "למה לעזאזל אנחנו עושים את זה? האיש היה פאקינג לוזר".
למקיין היו כמה חודשים לתכנן את ההלוויה שלו, והוא השאיר הוראות מפורשות. אחת מהן הייתה שלא להזמין את טראמפ. יתר הנשיאים לשעבר שעודם בחיים היו שם. לפני מותו התקשר מקיין לאובמה, שניצח אותו בבחירות לנשיאות ב-2008, ולג'ורג' בוש, שניצח אותו בפריירמיז הרפובליקניים בשנת 2000, וביקש שיספידו אותו בהלוויה. "זו דרכו של ג'ון להגיד את המילה האחרונה", אמר אובמה בהספד, "הוא הכריח את ג'ורג' ואותי לעמוד ולהגיד עליו מילים טובות בפני כל האומה". המוזמנים צחקו, אבל באותו אירוע נמתח קו ברור בין הפוליטיקה האמריקנית שלפני טראמפ – לבין טראמפ עצמו.
אז גם היה ברור כי אם המפלגה הדמוקרטית תמנה את ג'ו ביידן, חברו הטוב של מקיין, למועמדה לנשיאות, הוא יקבל את תמיכת אלמנתו של מקיין, סינדי. זה בדיוק מה שקרה. מקיין הקליטה תשדיר תמיכה בביידן והופיעה בעצרות של הקמפיין שלו, וכל הופעה כזו שלה הזכירה לתושבי אריזונה איך התייחס טראמפ לבן הנערץ שלהם. בסוף השבוע אמרה: "בעלי היה שמח מאוד מהתוצאות האלה".
כל מה שאתה לא
הסיפור של טראמפ עם ג'ון לואיס חריף עוד יותר, וכמובן שופע מתח גזעי. לואיס, שכמעט מת ממכות של שוטרים במהלך הצעדה ההיסטורית מסלמה למונטגומרי ב-1965, לא הגיע להשבעה של טראמפ. "הוא גזען", הסביר אז את החלטתו, "הוא לא היה מסוגל אפילו לגנות את הקו קלקס קלאן. הוא דמגוג מפלג".
כמה חודשים אחר כך צייץ טראמפ כי ג'ון לואיס "הוא רק דיבורים בלי מעשים". אחרי מותו של לואיס השנה לא אמר טראמפ מילה, וכשנשאל מאוחר יותר אם הוא חושב שמפעל חייו של לואיס היה מרשים, ענה: "הוא לא הגיע לטקס ההשבעה שלי ולא לנאומים שלי בקונגרס".
בסופו של דבר, ההחלטה של טראמפ להתקוטט עם שניים מהאמריקנים הנערצים בהיסטוריה המודרנית אינה מפתיעה. טראמפ מעולם לא נלחם עבור איש מלבד עצמו, ואינו מכיר את משמעות המילה הקרבה. מקיין ולואיס, לעומתו, איבדו את החופש שלהם, סבלו מאלימות קשה וכמעט מתו למען מטרה גדולה בהרבה מאשר הם עצמם. שניהם היו שליחי ציבור אמיתיים, ששנאו גזענות, שחיתות ואנוכיות. לא פלא שהם סלדו מטראמפ והוא שנא אותם. הם היו כל מה שהוא לא, ואת החשבון הם סגרו בזמן ובמקום שנראו להם.
