השבוע טופלתי במחלקת קורונה באיכילוב. לא, אין לי קורונה, וגם לא הייתה. הגעתי לבית החולים לטובת פרוצדורה רפואית, ובגלל שהיה לי חום החליטו האחים המסורים בכניסה שסיכונים לא לוקחים. אז זכיתי להיות תייר ב"מיון קורונה", בכור המצרף הנורא הזה, בתקופת ההמתנה המתוחה לתוצאות הבדיקה כשאתה ספון במיטה, מקשיב ומפחד.
אחסוך מכם את המראות, את הפנים, וגם את רוב הרעשים, השיעולים, זעקות הכאב, החרחורים והקללות ברוסית מדיירי בית אבות שאיש לא מבין אותם. אישאר רק עם טעימה מהקריאות הבלתי פוסקות של האחיות בעמדת הכניסה, במשך ארבע השעות שהייתי שם: "עוד אחד! לא, די, אי אפשר! עשרה מאומתים בעשר דקות הבאתם לי... אי אפשר לקבל עוד, שימו אותם במקום אחר... אני צריכה עוד ידיים... קיבלנו עוד מאומת... כולם מאומתים!... מתי מגיעות כבר התוצאות... עוד אחד, ביקשתי להפסיק להביא לכאן... אני מבינה, מד"א, אבל בואו לקראתי".
ויש כמובן את הקריאות הבלתי פוסקות בכריזה: "צוות לחדר הלם", "צוות דחוף לחדר הלם", "חייבת תגבור מיידי ממחלקות אחרות", "צוות דחוף לחדר הלם", "ד-חוף לחדר הלם".
הייתי בחדרי מיון בחיי. גם שמעתי קריאות וכריזות. לא כאלה, ובטח לא בתדירות הזו. זה הזכיר סצנות של בתי חולים שדה בסרטי מלחמה. אבל כאמור, הייתי שם רק אורח.
אני משתף את החוויה המינורית שלי מסיבה אחת: כדי להגיד ישירות למי שמדקלם משפטים כמו "מתים עם קורונה, לא מקורונה", "בארץ הנגיף מתנהג אחרת", "זה סגר פוליטי", "אין טעם במסכות", "התחלואה היא בגלל החרדים" (באותו ערב, ממה שזיהיתי, אגב, לא היה חרדי אחד): אתם נוהגים בטמטום. פשוט כך.
יש מלחמה שם בחוץ, ואנשים איבדו את זה. בין אם בגלל תיעוב לממשלה שאחראית למצב הזה (תחושה שלה אני שותף), בין אם בגלל כאב אמיתי על אובדן פרנסה ובין אם בגלל פינוק וחוסר יכולת לוותר לזמן קצר מחייכם על חדרי הכושר/ נסיעות לחו"ל/ מסעדות/ חתונות/ בתי ספר/ בתי כנסת.
איבדתם את זה. איבדתם את היכולת להסתכל על עובדות ונתונים, להפריד בין ניוז לפייק, בין קונצנזוס רפואי לתיאוריות פרינג', לפקוח עיניים ולהסתכל מחוץ לקצה אפכם על המציאות ועל מה שקורה בבתי החולים. רובכם, אני משוכנע, לא קרא מילה אחת על המגפה לעומק מעבר לאיזה פוסט שרץ בפייסבוק ולא ניסה לברר מה עשו במדינות אחרות שהצליחו או נכשלו. אולי בגלל עצלנות, אולי כי אינכם מוכנים להודות בטעות.
לכולנו יש זכות להיות מטומטמים מדי פעם, רק שהפעם זה הורג. לא מעניין אותי סרטון הקונספירציה שדודה שלכם שלחה לכם ואתם חשים צורך לשתף הלאה, לא מעניין אותי שלא נוחה לכם המסכה. בבקשה, תפסיקו.
אני למחלקת קורונה לא חוזר בגללכם, וגם לא ההורים שלי. צ'או.
- בנימין טוביאס הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
