גל האלימות במגזר הערבי לא שוכך, רשימת הנפגעים והנרצחים ממשיכה להתארך, ובציבור ערביי ישראל נמשכות המחאות. שלושה צעירים שקרוביהם נפגעו חושפים את הכאב של חיי היום-יום אחרי הטראומה.
לין עוקבא ג׳ועיה, בת 20 מכפר מרר, חברתה ויג'דאן אבו חמיד נדקרה למוות ב-2016
לא חשבתי שסרט הגמר שלי במגמת התקשורת יהיה סרט תיעודי על רצח חברה שלי. חלקו הראשון היה ב-20 בדצמבר 2016 יום נורמלי בבית הספר. "איך קוראים לחברה שלך מכיסרא?", שאלה אמי עם כניסתי הביתה. אימא לא שאלה במקרה.
ניגשתי אליה. אימא החזיקה בטלפון והסתכלה במסך, ראיתי תמונה של ויג'דאן מתחתיה נכתב: "בת 16 נדקרה למוות". היא נרצחה בפארק ליד בית הוריה, הרוצח למד שנה מעליה בבית הספר. לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות, התקשרתי לויג'דאן ואין מענה, שלחתי הודעה ואין מענה.
אחרי כמה דקות הבנתי שחברה שלי נרצחה בדם קר, והתחלתי להבין את גודל הטרגדיה. הכרתי את ויג'דאן אבו חמיד דרך הרשתות החברתיות, והיא הפכה להיות חברה ממש קרובה. דיברנו כמעט כל יום, שיתפנו אחת את השנייה בהכול, ועזרנו אחת לשנייה בכל מה שקשור לחומר הלימודים בבית הספר. חלמנו ביחד על לימודים בעתיד, אך לא הצלחתי לפגוש אותה חיה.
שלושה ימים אחרי הרצח פגשתי אותה בפעם הראשונה בהלוויה שלה, זה היה קושי שמילים לא יכולות לתאר. כל הזמן תכננו להיפגש, מתברר שכל זה אני הולכת לעשות לבד, בלי ויג'דאן.
הרצח של ויג׳דאן היה המוות הראשון שחוויתי. בעקבותיו הייתי במצב נפשי לא קל, העצב השתלט על חיי, הייתי מבודדת מהעולם, ולא דיברתי חודשים. היה קשה לי לעכל את הרצח ואיך אפשר לרצוח בצורה כה חסרת רחמים. עדיין קשה לי. מאז, לפני ארבע שנים, התפתחה אצלי טראומה, ונאלצתי לשנות את התחום שעליו חלמתי ללמוד מאז שהייתי ילדה קטנה, החלום להיות רופאה.
הסרט התיעודי שהפקתי על הרצח עזר לי להתאושש מהדיכאון ששקעתי בו במשך יותר משנה. הוא זכה שלוש פעמים בפסטיבלים לסרטים תיעודיים. בפסטיבל חיפה, צפה בו אדם שעובד עם אסירים שהורשעו ברצח. הוא ביקש להשתמש בו – כמסר חינוכי לאסירים.
ריאאן עאמר, 23, ג'ת-יאנוח, כדורים נורו לעבר בית הוריה
רבות נכתב על האלימות בחברה הערבית בשנים האחרונות, תופעה שהופכת את חיי האוכלוסייה לקשה מנשוא ואף משרה עליה אווירת טרור. התקשורת מדווחת חדשות לבקרים על המעשים הנפשעים, על המקום, הזמן, השיטה, כלי הנשק והנזק שנגרם. בשולי הדיווח מזכירים את הקורבנות.
נזקים חומריים ניתן לתקן, אך נזקים נפשיים וטראומה מלווים אותנו שנים ארוכות והטיפול בהם מורכב, קשה, ארוך ואף מתיש עד כדי הרמת ידיים והשלמה עם המציאות העגומה.
ב-20 ביולי 2018, בשעה 03:15 לפנות בוקר, צלצל הטלפון, והוריי היו על הקו. הם עדכנו שביתנו נורה בצרור יריות של רובה מסוג קלצ'ניקוב. 57 כדורים נורו על הבית, ו-11 חדרו לתוכו, ללא כל סיבה.
שלטונות החוק עמדו חסרי אונים, ובנוסף למתואר, ובשל האבטחה והשמירה שהוריי שכרו, חודש אחר כך אמי ודודי קיבלו שיחת טלפון שבה איימו על אבי, וגם בעניין זה הוגשה תלונה. אני ומשפחתי נמנעו לצאת מהבית משלל סיבות, ביניהן זהירות, פחד, אבל גם בושה. עד שיום אחד הודיעו לנו שהירי בוצע ככל הנראה בשל טעות בזיהוי.
כל זה קרה לי כסטודנטית לרפואת שיניים בהדסה, רחוקה מהבית, ספונה בדירה שכורה מלאה במחשבות איך אתמודד עם אחים צעירים ומשפחה ממוטטת לחלוטין מהאסון שנפל עליה. זה גרם לנסיגה במצבי הנפשי, שהובילה את הוריי להפנות אותי לטיפול פסיכיאטרי שבו אובחנתי כסובלת מהפרעת פוסט-טראומה.
אני בת 23 עכשיו, אחרי טיפול מתמשך, במצב יותר טוב מכלל הבחינות. אך בתוך תוכי אני בסטרס תמידי בנוגע לשאלה איך החיים ממשיכים? בחיים לא אשכח איך שנייה אחרי הצלצול הראשון של אבא אמרתי "בבקשה תגיד שאף אחד לא נפגע" ואז ענה: "ריאאן, בבקשה אל תחזרי לבית בינתיים, כי אולי את גם עוד יעד".
כולם מדברים על האלימות הפיזית, המינית והכלכלית, ומשום מה שוכחים את האלימות המילולית שהקורבנות סובלים לאחר האירועים האלו, וגרוע יותר - האלימות והטרור הנפשי שאנו נושאים כעול במשך שנים. מכל אלה אני מבקשת להציג בפניכם את הפן הקשה וקשיי ההתמודדות, כשכולם מתקפלים, המשטרה והרשויות, אנחנו נשארים לבד ספונים בביתנו.
מועתז סמארה, בן 26 מטירה, שכל את בן דודו סמארה סמארה שנורה למוות ב-2019
המשטרה אשמה, אבל גם ההנהגה הערבית מחויבת בביקורת עצמית על רקע הפשיעה. יותר ויותר קולות בקרב הציבור הערבי עסוקים בחשבון נפש פנימי בעוד מנהיגי הציבור מובילים לאותו מבוי סתום של האשמת המדינה והמשטרה. זה לא יעיל ולא ישים.
טירה, העיר שבה נולדתי וגדלתי, היא מיקום אסטרטגי לצעירים, רק 15 דקות מערי המרכז. לפני שנה וחצי חזרתי לגור בה, אחרי ששכלתי את בן דודי הקרוב אליי. ההיתקלות בערמות פסולת על המדרכה, רעש של זיקוקים ושל ירי, העובדה שאין ספסלים והרבה ירוק בעיניים, העלו בראשי שאלות רבות האם אורח החיים שלנו הפך לקונספט של גטו? אם כן, למה? וכאן עוד מדובר בעיר שנחשבת לבעלת סטטוס גבוה יחסית.
בשבועות האחרונים האלימות בחברה הערבית עלתה לכותרות, והרשתות החברתיות סוערות. אני מדפדף מפוסט לפוסט והפעם מבחין בשינוי בטון, שינוי המונע מכאוס ומייאוש ולא ממרדנות. אך לעומת הקול הציבורי, נציגי הציבור ומובילי הדעה בחברה הערבית צובעים את הסוגיה בגוון צהוב של מי אשם ומי צודק, מי התחיל את המחאה ומי לא עשה כלום וכ.
המשטרה אשמה, אבל גם ההנהגה הערבית מחויבת בחשבון נפש. כל רצח מעורר סוג של תחושת כאוס ונגמר בעוד שקט המבשר על סערה מתקרבת. הפעם הציבור הערבי לוקח אחריות.
קראתי פוסטים שדורשים פתרון קונקרטי ואפילו מזמינים את הציבור היהודי להצטרף למאבק. אבל איזה מאבק? האם זה צריך להיות מהלך חברתי או בכלל ממשלתי? גורמים רבים בתוך החברה הערבית מנסים להטיל את האחריות באופן בלעדי על המשטרה. לא בלי צדק, כי למרות שהמשטרה טוענת שהיא משקיעה משאבים ביישובים הערבים, בפועל האלימות מחריפה. חובת הציבור הערבי להתחשבן עם המשטרה, אבל אסור לו לרכז את המאבק אך ורק במשטרה. ביקורת עצמית יכולה להפוך אותנו לאחראים וצודקים.
ועדת המעקב של הציבור הערבי דנה כבר עשרות שנים בסוגיה ומדברת על תוכניות עבודה שלא יוצאות לפועל או לא מניבות תוצאה. אבל בוועדת המעקב כמעט ואין נשים, במיוחד בהרכבה החדש. איך אפשר לבנות תוכנית עבודה מקצועית בלי השתתפות נשים ערביות שהן החוליה הכי חלשה בחברה הערבית ומהוות אחוז לא קטן מהנרצחים?
נציגי הציבור הערבי צריכים לפתוח דלת לצעירים ולנשים, שיהיו חלק מכל ועדה. חובתם להעתיק את השיח הציבורי למסדרונות הכנסת והממשלה, ולתרגם את השיח לעשייה. הציבור הערבי צריך לפתוח דלת להתערבות ממשלתית.
השאלה היא אם הממשלה מעוניינת למגר את האלימות. לחימה בפשיעה דורשת התערבות במסגרות החינוך הפורמלי והלא-פורמלי, חיזוק התעסוקה וטיפוח חברתי. למדינה יש תקציבים, והיא משקיעה אותם כשצריך, רק לא ביישובים הערבים, כי קל להטיל את האחריות על הקורבן. אבל אם לא נברח מביקורת, אי אפשר יהיה להאשים רק אותנו.
האלימות היא לא הבעיה רק של החברה הערבית, היא בעיה של המדינה, ומיגורה הוא באחריותה. אבל אם בחברה הערבית יאמצו חלק מהאחריות ולא ימהרו להמיר את האשמה בהתקרבנות, יהיה סיכוי להתקדם לעבר פתרון. אם הפציינט לא משתף פעולה, אף רופא לא יעזור.
האם זה עוזר כשיו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה משתתף בהפגנות נגד האלימות בחברה הערבית? כשאדם לוקה בתסמינים מסוימים הוא פונה לרופא שחובתו לבדוק ולהסביר למטופל מה הבעיה ומה הטיפול הראוי. הטיפול יצליח רק בתנאי שהמטופל יעשה את הנדרש להצלחתו.
