בעוד שהסכמי השלום עם ירדן ומצרים נועדו בעיקר להשיג שקט וביטחון למדינת ישראל, וספק אם הועילו משמעותית מהבחינה הכלכלית, הרי שההסכמים ההיסטוריים שנחתמו אתמול (יום ג') עם איחוד האמירויות ובחריין מהווים את ההיפך הגמור. לישראל אין גבולות משותפים עמן והן ממילא לא מהוות סכנה לביטחונה. ובכל מקרה, התועלת שאיחוד האמירויות ובחריין יפיקו מההסכם אינה שוות ערך לרווח האדיר שישראל עשויה לקבל ממנו.
עכשיו כבר לא מופרך להניח שתוכנית החלת הריבונות במסגרת "עסקת המאה" נועדה מלכתחילה לשמש מנוף לכריתת הסכמי השלום של אתמול. כלומר, זה היה הענף שסיפק לאמירתים את התירוץ לרדת מהעץ שעליו טיפסו כשכרכו את הסכמתם לשלום עם ישראל בהסדרת הנושא הפלסטיני. שליטי האמירויות ובחריין ינופפו לבטח בכך שבזכותם נמנע סיפוח של שטחים מהרשות הפלסטינית, ובכך יצדיקו את חתימתם.
כך או אחרת, ההסכם אתמול הרחיב את הסדק בחומה הערבית המתנגדת לנורמליזציה עם ישראל. הבקע שנוצר באחדות הערבית עם חתימת הסכמי השלום עם מצרים וירדן לא חלחל במהרה למדינות אחרות עד שהנושא האיראני התחיל לאיים על מעמד השליטים שלהן. בנימין נתניהו – בכישרון מעורר השתאות, יש לציין - ידע לשווק היטב את האיום מטהרן למדינות המפרץ, וככל שהאיום גבר, כך נדחקו שליטיהן לזרועותיו של הדוד מאמריקה, שיחד עם נתניהו ניצלו היטב את הפחד לטובתם.
אלא שעל אף משמעותו העצומה של ההסכם, חלק מהציבור הישראלי עדיין מתקשה לפרגן. אני סבור שמדובר בהישג עצום, בקנה מידה היסטורי, ועל כך מגיעות לנתניהו כל המחמאות והברכות, אבל מתברר שיש בארץ לא מעט שחושבים אחרת. ולא רק בחברה היהודית. המצב מורכב גם בחברה הערבית.
טורים נוספים של עו"ד שקיב עלי:
תעשו משהו עם החתונות בחברה הערבית
15 מיליארד ש' לחברה הערבית? עבדו עליכם
מלכוד 22 של ועדות הסולחה בחברה הערבית
לא תקנו יותר את הדרוזים בליטופים וכבוד
אין ערבים בין הדגלים השחורים
עדיף גיהינום ישראלי על פני גן עדן ערבי?
המסמר האחרון בארון הקבורה של החברה הערבית
הקשר בין שלטון החמולות להתגברות הפשיעה
יש פתרון לפשיעה בחברה הערבית: שב"כ
הערבים בישראל נמחצים כעת בין הפטיש הפלסטיני לבין הסדן הרך של הנועם האמירתי והבחרייני. מצד אחד לבם עם העם הפלסטיני, שנדחק הצידה לעת עתה, ומצד שני הם מעוניינים לפרוץ את גבולות ישראל ולהגיע למדינות המפרץ העשירות שבהן הם עשויים לממש מעין חלום אמריקני. מאז פורסם דבר ההסכם המתקרב בין ישראל לאמירויות כמעט לא נשמעה נגדו ביקורת בחברה הערבית. להיפך: השיח מתמקד בעיקר בהזדמנויות העסקיות, האקדמיות והתיירותיות. איש עסקים מוכר כבר הכריז על הקמת מסעדה בדובאי, והיד עוד נטויה.
בזכות השפה, ההשכלה והדת, עשויים ערבים אזרחי ישראל להיות בין הנהנים העיקריים מההסכם. הם יכולים לא רק לעשות עסקים במפרץ, אלא גם ללמוד ולטייל שם וגם להרגיש בבית. מעבר לכך, הם מאמינים שבבוא העת הם יוכלו להוות גשר בין הפלסטינים, שכעת כועסים על כך שננטשו, לבין האמירויות. הערבים מהמפרץ עומדים להכיר ערבים אזרחי ישראל, דוברי עברית, שמכירים היטב יהודים ואת המנטליות הישראלית. עם הזמן הם עתידים לשמש מתווכים יעילים לקראת כינון יחסים כלכליים ותיירותיים בין המדינות.
אין להוציא מכלל אפשרות שככל שישראל תהדק את קשריה עם מדינות המפרץ, וככל שתגבר התועלת הכלכלית שתופק מהם, רף האיבה ילך ויפחת והרצון לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים ויגבר.
בזכות תועלת זו והחשש מפני אובדנה, עשויים שליטי האמירויות להשפיע על ההנהגה הישראלית יותר מכל הלחצים שהופעלו עליה עד היום על ידי כל מדינות ערב. ישראל, שהכירה את הערבי בעיקר בצילו של סכסוך מדמם ורב שנים, עומדת כעת להכיר את הערבי האמירתי והבחריני, שאיתו לא היה לה כל סכסוך, ואולי הדימוי השלילי העוין שנצרב בתודעה הישראלית יקבל בזכות ההסכם אתמול תפנית חדה וחיובית שתתרום להקמת שתי מדינות לשני העמים, באופן המגשים את נבואת הנביא ישעיהו: "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא-ילמדו עוד מלחמה".
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
