"כל סטטוס בפייסבוק שכתוב בערבית היה נראה לי מפחיד, כאילו כתוב שם מוות ליהודים". הציטוט הזה, מתוך מחקר מוסמך שערכתי על הממדים הרגשיים של לימוד ערבית בישראל, מייצג גישה מוכרת: היא שפה זרה, שפת אויב, וכך גם מלמדים אותה. אלא שערבית היא לא שפה זרה.
הבלבול מובן: הערבית מוצגת על ידי גורמים פוליטיים וממסדיים אך ורק כשפתו של האויב. החברה הישראלית השאירה לה מקום צר ומצומצם בלבד בתרבותה, ובתוכניות הטלוויזיה וברשת היא מוצגת לרוב בהגחכה המכוונת לשמר את מעמדה כנחותה. החבטות שהערבית ספגה בישראל לאורך השנים נידו אותה והרחיקו אותה מחוץ למעגלי היומיום היהודי.
אבל הערבית היא לא שפה זרה. כשמקשיבים לעברית ניתן לשמוע את הערבית השזורה בה. לא רק בסלנג. למשל "קוטב", "הנדסה", "מנגל" ואחרות הן מילים שמקורן בערבית או שמבוססות עליה. הערבית שימשה בסיס עשיר כשבאו לחדש את השפה העברית. הערבית היא אחותה הצעירה של העברית המקראית. היא ראתה אותה קמלה עם הגלות, הופכת ללשון מתה, ועמדה ליד מיטתה וסייעה במסירות כאשר החלו הפעולות להחייאתה.
לאורך ההיסטוריה יהודים דיברו שפות. סבא שלי היה אומר "עוד שפה, עוד בן אדם", וסבתא שלי, הפולנייה בת העגלונים, דיברה חמש שפות. מדובר במסורת יהודית עולמית בת אלפי שנים
הערבית היא לא רק אחות, היא גם שפת אם של יותר ממחצית היהודים החיים בישראל. שפת מקור, שפת מולדת, השפה שבה דיברו ההורים, הסבים והסבתות של מיליוני יהודיות ויהודים. הערבית היא גם שפת אבות שבה התפתחה המסורת היהודית במהלך מאות שנים. בערבית חשבו וכתבו הרמב"ם וסעדיה גאון ויהודה הלוי, רוב רובה של גניזת קהיר ועוד ועוד. עד תחילת העת החדשה, הערבית הייתה השפה המדוברת ביותר בקרב יהודים בעולם.
וכמובן, הערבית היא גם שפתם של הפלסטינים, אלה החיים פה ובמקומות אחרים. היא מלווה את התרבות הישראלית כצל משחר היוולדה. אין אפשרות לנתק את הערבית מהיהודים החיים בישראל. וגם אין צורך.
לאורך ההיסטוריה יהודים דיברו שפות. סבא שלי היה אומר "עוד שפה, עוד בן אדם", וסבתא שלי, הפולנייה בת העגלונים, דיברה חמש שפות. מדובר במסורת יהודית עולמית בת אלפי שנים - לדעת את שפת המקום שבו חיו, את השפה היהודית האזורית, את שפת התנ"ך ושפה אחת או שתיים נוספות, של הכובש המזדמן או של התרבות השכנה. כך אותה סבתא מפולין ידעה רוסית, יידיש, פולנית, עברית ואנגלית. בארצות ערב הערבית עצמה הייתה הבסיס לניבי הערבית-היהודית. בעצם, רק בישראל נוצר המצב המוזר הזה שבו שפת המקום היא שפתו של אחר.
אור גילת יעל קניבמסגרת מחקר התזה שערכתי שאלתי מדוע יהודים בוגרים לומדים ערבית. מרואיינים ענו לי שבעיניהם זה פשוט דבר מאוד יהודי: ללמוד את שפת המקום. הרוב המוחלט סיפרו לי שהזהות הישראלית חשובה להם, אבל לעיתים היא צרה מדי, מגבילה מדי. הבנתי מהם שבלימודי הערבית הם מבקשים ללמוד את שפתו של האחר, לקדם פיוס, להרגיש בטוחים בסביבה דוברת הערבית, אבל יותר מהכל הם מבקשים להרחיב את זהותם כיהודים שחיים פה, כישראלים.
כשיהודים בישראל לומדים ערבית הם מבקשים לגשר על הפער שבין ההוויה היהודית העשירה שהם זוכרים ממשפחתם דורות אחורה, לבין החוויה הישראלית המצמצמת שמתייחסת לערבית כשפה זרה. התייחסות רחבה בתוכניות הלימוד למשמעות החברתית, התרבותית ובעיקר הרגשית של עצם לימוד הערבית, תאפשר ליותר יהודים להחזיר אותה לביתם.
- אור גילת הוא פעיל לקידום לימודי ערבית ליהודים ובעל תואר שני במדיניות ציבורית וניהול סכסוכים מאוניברסיטת תל אביב. המאמר מתפרסם במסגרת קמפיין של עמותות "סיכוי" ו"מדרסה" הקורא למשרד החינוך ללמד ערבית כמו שצריך. להצטרפות לקריאה - לחצו כאן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
פורסם לראשונה: 13:10, 01.06.21
