רק על קצת מסכימים בממשלה החדשה, ועל הרבה לא. מסכימים שחייבים לשים סוף לשחיתות השלטונית (למעט אלה שהשחיתות דבקה גם ברשימותיהם). מסכימים שחייבים לחזק את הדמוקרטיה ומערכת המשפט (למעט אלה שהתחייבו להחלישן). מסכימים שצריך לחזק את השכבות החלשות ואת מערכת הרווחה (למעט אלו, בראשם ראש הממשלה הטרי, שנשבעו לקדם תפיסה נאו-ליברלית מבית מדרשו של פורום קהלת). כפי שהצהירו: "על מה שמסכימים נעבוד, על מה שלא – לא". ובראש הנושאים שעליהם הם מסכימים שלא להסכים: הכיבוש (או בפיהם: "הבעיה הפלסטינית").
חברי וחברות הממשלה החדשה מתעקשים שמטרתם היא חיזוק הדמוקרטיה הישראלית, תוך התעלמות מכך שכבר 54 שנים אנחנו מחזיקים מיליוני אנשים תחת משטר צבאי, ללא אזרחות ומשוללי זכויות, ומיליונים נוספים כאזרחים סוג ב' בישראל. במילים אחרות: הם יחזקו את הדמוקרטיה, אבל רק ליהודים.
"סטטוס-קוו" נשמע כמו פשרה אחראית. בבחינת לא נבנה ולא נהרוס (הכוונה ליהודים. לפלסטינים נהרוס גם נהרוס, כי סטטוס-קוו). לא נעשה שלום, אבל נשתדל לא לעשות מלחמה. שהפלסטינים והבעיה שלהם יחכו.
כשהפלסטינים יזכירו שהם עדיין כאן, והציבור יתהה "מה הם רוצים הפעם? הרי שמנו את זה בצד" – אולי אז נבין שזו איננה בעיה פלסטינית, אלא בראש ובראשונה הבעיה הישראלית
זוכרים את ההפתעה והעלבון בישראל מהתפרצות הזעם ברחוב הפלסטיני בישראל בחודש שעבר? מה רע להם, תהו בעברית, הרי עד עכשיו היה כל כך שקט ואפילו אמרנו שוקראן לרוקח בבית מרקחת. ספוילר: גם בסבב הבא לא נבין. הרי "שמנו אותם בצד" כדי לפתור דברים שאינם במחלוקת. מה הם מגיעים פתאום עם הדרישות שלהם?
נערים פלסטינים שנאבקים כנגד הכהניזם במזרח ירושלים, העימותים ברחובות מדינת ישראל, המהומות בגדה, הטילים מעזה וההפגנות בחו"ל - חד הם. יש עם פלסטיני, והוא נמצא בגדה בעזה, בישראל וגם מעבר לים. הם קשורים זה בזה וגורלם משותף. הניסיון לעצום את עיניים ולאטום את האוזניים לא ימחק עובדה פשוטה שהממשלה חייבת לתת עליה את הדין: את הארץ הזאת חולקים שני עמים, ועבור צד אחד – הצד הנכבש – הבעיה בוערת. וכשהבעיה בוערת – הארץ בוערת.
במאמרו "שטחים" מ-1968 כתב פרופ' ישעיהו ליבוביץ: "המדינה השלטת על אוכלוסיה עוינת של 2-1.4 מיליון זרים תהיה בהכרח מדינת ש.ב, עם כל מה שמתחייב מזה כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי. השחיתות האופיינית לכל משטר קולוניאלי תדבק גם במדינת ישראל. המינהל יצטרך לעסוק בדיכוי תנועת-מרי ערבית - מזה, וברכישת קוויזלינגים ערבים - מזה. יש חשש שגם צה"ל - שהיה עד עכשיו צבא עממי - יתנוון על ידי הפיכתו לצבא-כיבוש, ושמפקדיו שיהיו למושלים צבאיים יהיו כעמיתיהם באומות אחרות, וד"ל".
כך ניבא וכך קרה. והבעיה מחריפה והולכת. לזרוע הצבאית של נוער הגבעות יש כעת גם זרוע מדינית בדמות הכהניזם בכנסת. הבערת השטח והאזור כולו זאת משימה משותפת לשתי הזרועות. יש את מי שבונים מאחזים לא חוקיים בשטח ויש את מי שמנסים להכשירם. יש את מי שתוקפים פלסטינים באלות ואבנים ויש את אלו שנותנים להם גב בכנסת. הם הוכיחו שהצתה היא תחביב עבורם, וכפירומנים הם לא מסוגלים להתנתק מהגפרור.
לממשלה החדשה אסור לתת להם לקבוע את הטון. אסור להעלים מהם עין ולתת לחבית חומר הנפץ הזאת להמשיך לבעור עד פיצוץ. אסור לנו לתת למיליוני בני אדם בעזה להמשיך לחיות ללא תקווה ולמאות אלפי תושבים בעוטף עזה לחיות בפחד ובחרדה. אסור לנו לאפשר את המשך האלימות במערב הפרוע בשטחים, שככל שהעין נעלמת משם, כך היא משתוללת וככל שעוסקים בה פחות היא מתגברת.
יונתן גרצילום: עומר מסינגרהתעלמות מה"בעיה הפלסטינית" היא לא פשרה אלא ניצחון של הימין. הסטטוס-קוו הוא חלומו הרטוב של הימין המתנחלי שבקרוב מאוד יחזור לדרוש "להגיב בעוצמה", "להחזיר את ההרתעה" ושאר סיסמאות נבובות.
כשהפלסטינים יזכירו שוב שהם עדיין כאן, והציבור הישראלי שוב יתהה "מה הפלסטינים רוצים הפעם? הרי שמנו את זה בצד" – אולי אז נבין שזו איננה בעיה פלסטינית, אלא בראש ובראשונה הבעיה הישראלית.
- יונתן גר הוא מנכ"ל "לוחמים לשלום" – תנועה של פלסטינים וישראלים לסיום הכיבוש ולקידום השלום
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
