השנה האחרונה, שכללה אסונות וטרגדיות קולקטיביים כמו מגפת הקורונה והמשברים הבריאותי והכלכלי שנלוו אליה, הולידה למרבית האירוניה תקווה לחיים משותפים בחברה הישראלית הכוללים בתוכם את האזרחים הערבים. ברקע המשבר הפוליטי אפילו נדמה היה שהוכשרו הקול הערבי והמפלגות הערביות. אלה שרואים בשותפות יהדות-ערבית חזון בר מימוש – אני ביניהם - הסתובבנו נפוחי חזה ומלאי תקווה לנוכח הדיווחים על הקמה מסתמנת של ממשלה שלא מדירה את האזרחים הערבים.
אולם המציאות הישראלית והמורכבות שמאפיינת אותה העמידו בימים האחרונים את החזון הזה, עוד בטרם התממש, במבחן שנוגע ללב המחלוקת – ירושלים. בשבת, בדרכי חזרה מצפון הארץ, לאורך כל הנסיעה בכביש 70, ראיתי נשים וגברים עומדים בצמתים ומניפים שלטים עם מסר ברור: ירושלים היא קו אדום.
למחרת נכנסתי למסעדה בחיפה בזמן סעודת האפטאר שבה שוברים המוסלמים את הצום ברמדאן. הלכתי לאט בין הסועדים שרובם נעצו עיניים במכשירים הסלולריים בליווי תנועת הגלילה המוכרת. הצצתי מאחורי הגב שלהם. כולם בחנו תמונות וסרטונים של מהומות ושוטרים סביב מסגד אל-אקצה ובתוכו. גז, ירי ואבנים. אי אפשר היה להחמיץ את המתח באוויר. המילים "ירושלים" ו"אל אקצה" נישאו בפי כל מי שנכח שם.
דבריהם של מנסור עבאס ואיימן עודה לאורך השנתיים האחרונות, בדבר שותפות ושיח מבוסס על הסכמים, עומדים כרגע במבחן. אם הם ימשיכו לשתוק, הרי שכל אלה היו רק סיסמאות ריקות מתוכן
ועדיין, חרף כל המתרחש, לרגע לא דמיינתי מצב שבו ערבים אזרחי ישראל – שלאורך כל התקופה האחרונה חזרתי ואמרתי שהם משוועים לשותפות - יהפכו הפגנות לפרעות, יבצעו לינץ' ביהודים בשל יהדותם וישרפו ספרים קדושים. טרם כבתה המשואה שהדליקו נציגי הציבור הערבי ביום העצמאות, והנה אנחנו מכבים שריפות של פרעות בערים שהתאפיינו בחיים משותפים.
יודגש: כל זה לא מבטל את הדיון המתבקש על המתרחש בשייח ג'ראח, על העוול שנגרם לתושבי ירושלים הפלסטינים שמפונים בשל יצירת דין אחד לערבים ודין ליהודים ועל מימושה דה-פקטו של זכות השיבה ליהודים במקביל לכפירה בזכותם של הפלסטינים לשוב לבתיהם. זה גם לא מבטל את ההחלטות הלקויות של ממשלת ישראל ואת הפרובוקציות המכוונות של גורמים קיצוניים בירושלים, שבאופן מעורר תדהמה משחקות לידי חמאס שרק מחפש תירוץ להבעיר את השטח במסגרת המאבק הפנים-פלסטיני על ההגמוניה ושליטה.
ובכל זאת, המצב הנוכחי מעמיד בסימן שאלה את היתכנותה בעתיד הקרוב של ממשלה המיישמת שיתוף של אזרחים ערבים או לחלופין נטילת חלק לגיטימי אחר בפוליטיקה הישראלית. והסיבה לזה היא לא המתיחות, אלא בעיקר השתיקה הרועמת של נבחרי הציבור הערבים לנוכח המתרחש.
פאדי מקלדהדבריהם של מנסור עבאס ואיימן עודה לאורך השנתיים האחרונות, בדבר שותפות ושיח מבוסס על הסכמים, עומדים כרגע במבחן. אם הם ימשיכו לשתוק, הרי שכל אלה היו רק סיסמאות ריקות מתוכן שנאמרות מן השפה אל החוץ לצרכים פוליטיים. אילו כוונתם הייתה אמיתית, היה עליהם לא רק לגנות, אלא לפעול באופן אקטיבי כדי להרגיע את הרוחות ולהפסיק את ההידרדרות הנוכחית.
זה עדיין לא קורה. לכן הנטל עובר לכתפיהם של האזרחים הערבים: תוכיחו את נכונותכם לשותפות שאנחנו שואפים לה.
- פאדי מקלדה הוא אקטיביסט דרוזי וקצין במיל' ביחידה 8200
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
