לא, לא היה לו טוב בבית הספר. זה לא שהוא עשה בעיות והעיפו אותו, הוא פשוט לא מצא את עצמו שם. שכל לא חסר לו, אבל מוטיבציה ללמוד כן. הוא גדל בבית ציוני דתי, ביישוב ביו"ש או בעיר באזור המרכז, זה לא משנה. אהבת הארץ זורמת לו בדם, הוא כואב את המאבקים עליה, והחליט שיקדיש את חייו למענה. מבחינתו מסירות זה לגור על גבעה מרוחקת, ליישב את הארץ במקום שבו עלולים אחרים לגזול אותה, בלי מים וחשמל, לעבוד בעבודת כפיים ולעבד את האדמה. הוא מאמין בעבודה עברית והוא למד לרצף, לטייח ולרתך. הוא פועל בניין או רועה צאן, הוא מסתפק במועט והוא מאושר כי הוא עושה משהו משמעותי למען ארץ ישראל.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet מות אהוביה סנדק במרדף: התקרית, הזיגזג המשטרתי והאחראים להפגנות האלימות
זה פחות או יותר סיפורו של נער הגבעות. לפעמים הוא ינשור מהלימודים כי הוא עבר אירוע מטלטל, לפעמים הוא יוריד את הכיפה ולפעמים גם יזרקו אותו מהבית - הוא נער נושר. הוא לא יגיע לחופי הכנרת וגם לא לכיכר החתולות - הוא ילך לגבעה. שם, עם נערים שדומים לו, הוא ירגיש בבית ויוכל לשמור על עולם הערכים שלו. שם הוא יקבל משמעות וערך לחייו.
בגבעה הוא גם עלול למצוא נערים שיפגעו בו, וגם לגלות את כוחו ההרסני של הלחץ החברתי כשיגררו אותו למעשים לא טובים. מאוחר בלילה, כשהצבא או המשטרה יגיעו לפנות או לחקור אותו, הוא ימיר את הבדידות לכעס, והוא יגלה שחוץ מכמה חברים חדשים הוא רכש לו גם הרבה מאוד אויבים. שם, כשיפרקו אותו ואת מה שבנה, הוא ירגיש דחוי - ושם הוא גם יתחיל לשנוא.
כדי להתמודד עם הנערים צריך לנהל את האירוע ולא להילחם בו. הקמת מסגרות חינוכיות מותאמות, בניית חוות בגבעות חוקיות שמובלות על ידי משפחות בוגרות ואחראיות ומתן אפשרות להתגייס
איך שלא נסתכל על זה, הנער בגבעה הוא נער בסיכון. הוא לא רע, וגם הגבעה - אם היא מנוהלת נכון - היא לא רעה. נהפוך הוא: הרבה מאוד טוב קורה בה. הנערים בגבעות מעוררים איזו רוח שלא נשבה כאן מאז ימי העלייה השנייה וקום המדינה. הנערים לא מחפשים קריירה זוהרת, נוחות וכסף, הם רוצים לעבוד קשה, ליישב את הארץ במקומות שאחרים לא עושים זאת. את תעודות הבגרות שלהם הם ישלימו תוך כדי רעיית צאן, והם יעשו הכל כדי להתגייס לצבא.
עם הבגדים הזרוקים, הכיפות והפאות הענקיות, הם נראים אלימים ופרועים, אבל זו לא האמת, רובם נערים מתוקים, קצת אבודים, קצת בודדים, והם צריכים מסגרת נכונה שתחזיר אותם הביתה.
מעטים הם הנערים שעברו את הקווים האדומים, והם עבריינים לכל דבר, אבל לא כל נער גבעות הוא "תג מחיר". כדי להתמודד עם הנערים צריך לנהל את האירוע ולא להילחם בו. הקמת מסגרות חינוכיות מותאמות, בניית חוות בגבעות חוקיות שמובלות על ידי משפחות בוגרות ואחראיות ומתן אפשרות להתגייס לצבא הם חלק מהדברים שמדינת ישראל צריכה לעשות כדי לטפל בנערים ובנערות שלא מצאו את עצמם בשום מקום, והגיעו לגבעות. בגבעות שבהן פועלות הרשויות יש שינוי ניכר.
האלימות, הרדיפה וההתנכלות שחווים הנערים מידי השוטרים והחברה, לצד ההזנחה הטיפולית, דוחפים אותם לעבור את הקווים האדומים. מדינת ישראל הבינה את זה והחלה לשנות את הגישה. הגיע הזמן שגם משטרת ישראל תעשה את זה. אלימות יכולה להוביל רק לעוד אלימות.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
