לאנשי מחנה המרכז-שמאל ולאוהדי נבחרת ישראל בכדורגל יש משהו במשותף: אלה כמו אלה ניחנים בנטייה כפייתית לשחזר בראשם את אותם "רגעי כמעט" טראומטיים, אותן החמצות היסטוריות. אם רק היינו בועטים קצת אחרת, הם מדמים לחשוב, הכול היה שונה: היינו עולים לשלטון, או לכל הפחות למונדיאל.
כמו הביצועים של הנבחרת, גם בשדה הפוליטי הייתה תקווה לכמה רגעים. לפני שמונה חודשים, נצח במונחי הפוליטיקה הישראלית ושני נצחים במונחי עידן הקורונה, בני גנץ היה על סף פריצת דרך והקמת ממשלה נטולת בנימין נתניהו. הוא עמד מול שער ריק וכל שנותר לו היה להמשיך לפי התוכנית ולגלגל את הכדור פנימה. אבל כפי שקורה יותר מדי פעמים, גנץ החמיץ, נסוג אחורה, הבקיע שער עצמי והפסיד.
ישנם פירושים שונים להחמצה ההיסטורית של גנץ, שתוצאותיה הקשות נראות מדי יום. יש שמספקים הסברים פסיכולוגיים וטוענים שתש כוחו ממאבקים אלקטורליים, יש שתולים זאת בעצה רעה שנלחשה על אוזנו, יש גם מי שמסבירים שאיך שלא מסובבים את זה, פשוט לא היו לו מספיק אצבעות להקמת ממשלה.
זו תוצאה של שנים רבות של הפנמה של ספינים מימין, של התנהלות אווילית ושל משבר זהות עמוק של מחנה שלא יודע מי הוא ומה הם עקרונותיו, ובעיקר פוחד מהצל של עצמו
אבל ההחמצה נבעה מגורם אחד בלבד: גנץ ושותפיו ל"חוסן לישראל" פשוט לא היו מסוגלים להקים ממשלה בתמיכת החברה הערבית. אין הבדל אם הוא עצמו קיבל רגליים קרות או שיועז הנדל וצבי האוזר הטילו וטו. הסירוב להיערך מבעוד מועד לאפשרות זו, והצבתם ברשימה של אנשי ימין שהתגלו כסוסים טרויאניים, הביאו בסופו של יום לתוצאה הזו.
גנץ נהג כפי שנהגו אנשי מרכז אחרים לפניו ונמנע מכל מהלך שעלול היה לספק לנתניהו תחמושת ולאפשר ליריביו להאשים אותו בשמאלנות. היות שהקמפיין הוא חזות הכל, ויועצי תקשורת הפכו זה מכבר למעצבי מדיניות, גנץ חשש מכך שמצביעיו יענישו אותו על חבירה לרשימה המשותפת. אז הוא ויתר על הזדמנות היסטורית להחליף את נתניהו, ולא פחות חשוב מכך, לכתוב פרק חדש ביחסיה של מדינת ישראל עם אזרחיה הערבים.
האבסורד הוא שרוב מצביעי כחול לבן דווקא היו בעד מהלך זה. כמו כן, כידוע, מה שגנץ בחר לעשות במקום נתפס אצלם כבגידה חמורה בהרבה.
האירוניה נחשפה במלואה בימים האחרונים, כאשר התבהרה השותפות של נתניהו עם יו"ר סיעת רע"מ של התנועה האסלאמית, ח"כ מנסור עבאס, שלאחרונה הצהיר שאינו פוסל תמיכה בחוק צרפתי למילוטו של ראש הממשלה ממשפטו.
ברור שנתניהו לא יחשוב פעמיים או יניד עפעף לפני שייתלה בתמיכת רע"מ למען הישרדותו. הוא יעשה את מה שגנץ, שלכאורה הוביל מחנה מתון וליברלי, לא העז לעשות, והעדיף במקום זאת להתאבד פוליטית.
התגובות הלועגות על כך שנתניהו לפתע גילה שזה בסדר לשתף פעולה עם "תומכי טרור", לא מספקות נחמה. גם לא ההסברים הפריכים מימין ש"זה לא אותו דבר". נתניהו לא ישלם על זה בקלפי. פעם אחר פעם הוא עושה את מה שיריביו במרכז הפוליטי לא מעזים. קשה להעלות על הדעת, למשל, שגנץ היה קובר את תוכנית הסיפוח כפי שעשה נתניהו. הרי הוא זקוק לקולות הימין, ואלה לא היו סולחים לו על מהלך כזה.
זו תוצאה של שנים רבות של הפנמה של ספינים מימין, של התנהלות אווילית ושל משבר זהות עמוק במרכז הפוליטי – מחנה שלא יודע מי הוא, מה הם עקרונותיו ומי הם מצביעיו, פוחד מהצל של עצמו ולעולם אינו מוצא את הביטחון העצמי לחרוג מהשבלונות המוכרות ומכללי הקמפיין הנוקשים לטובת פריצת דרך.
חריגתו של יאיר לפיד בתקופה האחרונה מהקו המסורתי היא מבורכת, אבל לא מספיקה. יש לקוות שהבא שיעמוד עם הכדור מול השער יידע למצוא את הרגל המסיימת, או לכל הפחות יסכים למסור את הכדור לשחקן ערבי, דבר שגם בנבחרת מוכיח את עצמו כהצלחה.
- מיקי גיצין הוא מנכ"ל הקרן החדשה לישראל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
