"הצלה... הצלה... הצלה בעזרת הנשים... הצלה בעלייה להר..." - הקריאות הללו מוכרות לכל אחד ואחת שעולים להר מירון בליל וביום ל"ג בעומר, מדי שנה בשנה. הזעקות הללו ברמקולים לסיוע ולהצלת אנשים ונשים שמתעלפים ומאבדים את ההכרה בגלל הצפיפות ברחבת הקבר של רבי שמעון בר יוחאי ובסביבותיו הפכו להיות חלק בלתי נפרד מפס-הקול בחגיגות הר מירון. השנה הקריאות הללו סימנו את קץ החגיגות לתמיד. סיומו של המצב והכאוס הזה, שהיה שגרתי בכל שנה, דבר שהיה גלוי ידוע וברור לכולם. כולם נערכים למירון, במשטרה ובכוחות ההצלה, אבל אף אחד מעולם לא הצליח לפצח את הבעיה העיקרית, שהיא הדחף, העומס והדוחק.
מדי שנה כחצי מיליון איש עולים לקבר הרשב"י בפרק זמן של 24 שעות. אין מקום כזה בארץ, ולמרות זאת היחס הממשלתי והציבורי אליו היה אפסי. כמה שניסו נציגי הציבור החרדי בכנסת לעורר ולזעוק על הכאוס שם, דיברו אל הקיר. בכל שנה מחדש ביקשו ודרשו הפקת לקחים, ולא רק הם, גם מבקר המדינה, וכולם ביקשו ודרשו לעשות סדר, והדבר פשוט לא קרה.
הייתי שם. שמעתי את הקולות. התרגשתי כמו כולם. וההרגשה הייתה שגם השנה "יהיה בסדר". השנה עלו עוד הרבה פחות מכל שנה, כ-100 אלף איש בלבד, ביחס למאות אלפים מדי שנה. והטרגדיה, זו שקרתה השנה, הייתה אמורה להתרחש מדי שנה, כי בכל פעם מחדש פשוט ידעו שזה יקרה מתישהו, ורק בנס לא התרחש אסון כזה עד היום.
שנים רבות ניהלנו את האירועים במירון בכל פעם בנשימה עצורה מה יקרה השנה, ותמיד השאלה הייתה כמה יתעלפו בתוך המערה של הקבר וכמה בעלייה להר, ולא אם ואיך מונעים זאת בכלל - כי היה ברור שאי אפשר
כדובר של ארגוני ההצלה החרדיים שנים רבות ניהלנו את האירועים במירון בכל פעם בנשימה עצורה מה יקרה השנה, ותמיד השאלה הייתה כמה יתעלפו בתוך המערה של הקבר וכמה בעלייה להר, ולא אם ואיך מונעים זאת בכלל - כי היה ברור שאי אפשר, זה גדול על כולם. הסכנה הייתה ברורה לכל, האסון היה בפתח. איש לא יכול לומר אחרת. תשאלו כל אחד שנדחף במערה לאורך השנים, ויש מאות אלפים כאלו.
ירח טוקרטל שחרכתבו חז"ל ש"כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק", שבעת צרה רבי שמעון בר יוחאי הצדיק וזכותו הגדולה - היא שתגן על עם ישראל. אלפי ילדים בעולם, שנולדו בזכות תפילה על קברו, קרויים שמעון על שמו של הצדיק. נסים רבים התרחשו שם בתפילות מעל קברו. מיליוני בני אדם הגיעו לציונו לאורך השנים מכל רחבי תבל, ולמרות עוצמתו של המקום וחשיבותו לרבים כל כך, המקום דה-פקטו הוזנח אסטרטגית, תקציבית, ארגונית ומעשית. הפעם הנס לא קרה.
האסון הזה ייזכר לדורות כאסון מירון, אבל אסור לשכוח שמדובר היה באסון שצריך ויכול היה להימנע. חשוב לזכור זאת לא בשביל לחפש אשמים ולא בשביל חיסול חשבונות, אלא כדי לחשוב איפה עוד, מתי, ובעיקר היכן מסתתרים האסון הבא והסכנה הבאה שאורבת ומתריעים עליה. כי יש לעצור אותה עכשיו - לפני הדם, הדמעות, הקברים הטריים, האלמנות, האבות והיתומים שלעולם לא יראו שוב את יקיריהם.
- ירח טוקר הוא יועץ תקשורת חרדי ושימש דובר לארגוני ההצלה החרדיים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
