בתחילת גל הפיגועים של 2015-2016, בזמן שהציבור הישראלי עסק בפרופיל המחבלים הבודדים, הטרידה את מערכת הביטחון שאלה נוספת, שהוצבה גבוה בסדר העדיפויות המודיעיני – האם התנזים של פת"ח ישתתף בהסלמה או שיישב על הגדר?
התנזים בסוף לא הצטרף, אבל הנקודה החשובה מסתתרת בין השורות. עצם העובדה שבשנת 2015 מערכת הביטחון הייתה טרודה בפעילות תנזים פת"ח לפחות כמו בפעילות חמאס ביהודה ושומרון חושפת לא מעט על האיום שהתנזים טומן בחובו גם כיום, 20 שנה אחרי ימי הפריחה שלו עם פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא.
אזרחי ישראל נחשפו לתנזים רק בשנת 2000, אבל הארגון הזה (מכאן גם שמו, "תנזים" בערבית זה ארגון) הוקם שני עשורים קודם לכן, בשנות ה-80, על ידי מנהיגי פת"ח מקומיים ביהודה ושומרון, כצעד מתריס נגד הנהגת פת"ח שישבה בתוניס. אנשי השטחים הרגישו שההנהגה שנמצאת ב"מגדל השן" בתוניס מנותקת, וקידמו באמצעות התנזים פעילות פוליטית, צבאית ואזרחית שהגיעה מלמטה – מהשטח.
כבר באינתיפאדה הראשונה התנזים היה ראש החץ בפעילות נגד ישראל. המתח המובנה בין הנהגת התנזים להנהגת פת"ח רק הלך והתעצם עם הקמת הרשות הפלסטינית וכניסת ההנהגה מתוניס לרמאללה ולעזה. יאסר ערפאת דאג למנות את אנשי תוניס לתפקידי המפתח, והנהגת התנזים הרגישה שנדחקה לאחור.
בעידוד ערפאת, התנזים הפך למעין מיליציה בלתי רשמית של פת"ח עם ארסנל כלי נשק שהלך ותפח, יחד עם תחושת המרמור של ראשיו. כל התסכול הזה, שנצבר במשך שבע שנים, התפוצץ על ישראל בשנת 2000.
התחום האפור של התנזים ערב האינתיפאדה השנייה התאים כמו כפפה ליד למדיניות הרשות הפלסטינית של אותם ימים – תהליך שלום לצד אחיזה תמידית בנשק, משחק ערמומי על הקו הדק שבין הדיפלומטי לצבאי. התנזים, כגוף שנבנה על בסיס עמימות מובנית והיררכיה לא סדורה, החל למעשה את פעילותו נגד ישראל מבלי שיש אקדח מעשן ברור שהרשות הפלסטינית עומדת מאחוריו.
ככל שהתפוררו השליטה והאחיזה של הרשות הפלסטינית ושל מנגנוני הביטחון בשטח, כך עלה בהתאמה כוחם של התנזים ושל התאים הצבאיים שלו, שזכו לשם "גדודי חללי אל-אקצא". הופעתה של אותה זרוע צבאית, שהעצימה את מוקדי הכוח בקרב דרגי השטח, כרסמה במעמד מוסדות פת"ח וביכולתם לאכוף את מרותם על אותם תאים צבאיים.
מי שהיטיב להדגים בפומבי את היעדר ההערכה של התנזים למוסדות פת"ח היה אחמד חילס, מראשי הארגון ברצועת עזה, אחרי שישראל תקפה את משרדיו בעזה פחות מחודשיים אחרי פרוץ האינתיפאדה. "הפת"ח אינו זקוק למשרדים לצורך פעילותו, המשרדים לא שיפרו את מצבנו", אמר. "הם הפכו חלק גדול מלוחמינו לעובדי מנהל ולבירוקרטים. איננו זקוקים למשרדים אלא לכוח רצון".
בתחילת האינתיפאדה השנייה הקפיד התנזים לתחם את הפיגועים מחוץ לקו הירוק, כדי להשאיר את עצמו בתחום שנתפס בקרב גורמים שונים בקהילה הבינלאומית כפעולות התנגדות לכוח כובש בשטח כבוש. הפיגועים נעשו בעיקר במתווים של ירי לעבר כלי רכב בצירים ביהודה ושומרון וברצועת עזה. אבל ככל שהעמיקה האינתיפאדה, כך איבד התנזים את השליטה עליה.
ראשי הארגון המקומיים החלו להוציא לפועל פיגועים בתוך הקו הירוק, והתנזים היה גם הראשון לשלוח אישה לבצע עבורו פיגוע התאבדות בישראל. וופא אדריס, פלסטינית בת 28, פוצצה מטען נפץ ברחוב יפו בירושלים ב-2002. אובדן המעצורים הפלסטיני הביא פעילי תנזים-פת"ח לשתף פעולה באותם הימים עם שנואי נפשם, אנשי הזרוע הצבאית של חמאס, והכול למען מטרת העל – פגיעה מרבית בבטן הרכה של ישראל.
מובילי האינתיפאדה
דרג השטח של התנזים הורכב מדמויות דומיננטיות שזכו לאהדה ציבורית. חלקם היו מפקדים בכירים יותר, וחלקם דמויות שטח מקומיות וכריזמטיות שסחפו אחריהן קהל תומכים ומעריצים. כיום, רובם נמצאים בכלא הישראלי או שחוסלו על ידי ישראל.
הדמות המזוהה ביותר עם התנזים היא מרואן ברגותי, בן 61, יליד הכפר כובר שליד רמאללה. ברגותי היה אחד ממנהיגי האינתיפאדה הראשונה שגורש לירדן, וחזר ליהודה ושומרון בעקבות הסכמי אוסלו. בתפקידו הרשמי הוא שימש כמזכיר הכללי של פת"ח, ומתחילת אינתיפאדת אל-אקצא הנהיג את התנזים ואת פעילות הטרור שלו. ב-2001 הוא ניצל מניסיון חיסול ישראלי, אבל במהלך מבצע "חומת מגן" הוא נתפס. ברגותי הורשע בחמישה מעשי רצח של ישראלים, על אף שכתב האישום היה ארוך בהרבה.
איפה הוא כיום: ברגותי נידון לחמישה מאסרי עולם, והוא מרצה את עונשו בכלא הדרים. כיום הוא נחשב לאחד מראשי הנהגת פת"ח, אף שאינו זוכה לאהדה גדולה בקרב חבריו להנהגת הארגון. גם יחסו של אבו-מאזן לברגותי קריר למדי. שביתות רעב שהוביל מהכלא וניסיון שלו ושל מקורביו להנהיג מחאת תמיכה עממית מקבילה לא צלחו. כיום הוא בעיקר סמל עבור התנזים, הוא נמצא בקשר עם פעילי שטח אבל לא מכווין את הפעילות והמדיניות של הארגון. מנגד, ברגותי שומר על קשרים טובים עם הנהגת חמאס בכלא.
אחד המפקדים הבולטים של גדודי חללי אל-אקצא היה נאסר אבו חמיד, בן 49 ויליד מחנה הפליטים אל-אמערי. לא אחת הוא הוגדר כסגנו של ברגותי, אבל בפועל לא היה לו סגן רשמי, ולכן מדויק יותר לומר שהוא מראשי התנזים באותה התקופה. הוא נעצר על ידי צה"ל ב-2002.
איפה הוא כיום: אבו חמיד מרצה שבעה מאסרי עולם בישראל, לאחר שהורשע בביצוע שבעה מעשי רצח. ארבעה אחים נוספים של נאסר אבו חמיד מרצים מאסרי עולם בישראל. האחרון שבהם, איסלאם אבו חמיד, הרג את החייל רונן לוברסקי ב-2018 כשהשליך עליו לבנה מגג אחד הבתים במחנה הפליטים אל-אמערי.
מפקד גדודי חללי אל-אקצא באזור טול כרם, ראא'ד אל-כרמי, אחראי לרציחתם של לפחות תשעה ישראלים, שאת חלקם רצח במו ידיו.
איפה הוא כיום: אל-כרמי חוסל על ידי ישראל בתחילת 2002 בפיצוץ מטען חבלה, כשהיה בן 28. חיסולו עורר זעם רב, וזמן קצר אחר כך ביצעו הפלסטינים שורה ארוכה של פיגועים שגבו את חייהם של 130 ישראלים בתוך חודש אחד. יש הסבורים שחיסולו היה הזרז לגל הפיגועים שהוביל לפתיחת מבצע "חומת מגן".
מפקד גדודי חללי אל-אקצא בג'נין, זכריא זביידי, נולד במחנה הפליטים בעיר והחל את דרכו כשוטר ברשות הפלסטינית. במהלך האינתיפאדה השנייה הוא השתתף בפעולות נגד צה"ל, אך עיקר פעילותו החבלנית נעשה אחרי "חומת מגן". שתי הסיבות המרכזיות שהפכו אותו לדמות מוכרת היו חיבתו הגדולה לתקשורת הישראלית וקשריו עם הישראלית לשעבר טלי פחימה, שהצהירה שתשמש לו מגן אנושי כדי להגן עליו מחיסול.
איפה הוא כיום: אחרי האינתיפאדה השתלב זביידי בהסכם שחתמו ישראל והפלסטינים וחדל להיות מבוקש. הוא מונה להיות נציג משרד האסירים במחנה הפליטים ג'נין, ובהמשך גם כיהן כחבר המועצה המהפכנית של פת"ח. כיום הוא בכלא הישראלי, לאחר שנעצר יחד עם עורך דין ממזרח ירושלים והואשם בביצוע פיגועי ירי לעבר יעדים ישראליים.
שיתוף הפעולה עם חמאס והדעיכה
עם דעיכת האינתיפאדה, מותו של ערפאת ועליית אבו מאזן לשלטון דעכו כוחו והשפעתו של התנזים. רבים מפעיליו גויסו למנגנוני הביטחון, והם מהווים חלק בלתי נפרד מהם עד היום - בעיקר בזכות "הסכם המבוקשים" שנחתם עם ישראל בסוף האינתיפאדה, ובמסגרתו הוענקה לרבים מהם חנינה והם הוסרו מרשימות המבוקשים. רבים מהם הכחישו שחתמו עליו, כדי שלא ייתפסו כמי שהרימו ידיים מול ישראל. זביידי, למשל, מכחיש עד היום את היותו חלק מההסכם.
"העם הפלסטיני נתון בתהליך של התפתחות, אפשר לקרוא לזה אבולוציה", תיאר אחד מראשי התנזים ביהודה ושומרון את ההבדלים בין הארגון כיום ולפני 20 שנה. "ההתנגדות והגאווה הלאומית זורמות אצל הפלסטינים בדם, אבל בסוף יש הנהגה, יש משטרה ויש בתי משפט. הרשות הפלסטינית של אז נגמרה, תשכח ממנה. כיום הרשות זה משהו אחר לגמרי". במילים אחרות, בחלוף שני עשורים, עבור האזרח הפלסטיני הממוצע יש לחיים עצמם משקל גדול יותר מלתנזים.
התנזים פועל בשתי צורות – ממסדית ולא ממסדית. התנזים הממסדי מחולק לאזורים, ובכל אזור ("אקלים") עומד אדם שאחראי על כלל פעילות השטח של פת"ח. ראשי התנזים האזוריים, שאינם מוכרים כיום לישראלים, מקיימים מדי פעם מפגשים כדי לגבש מדיניות כללית. מעל כל ראשי האזורים עומד אחד מחברי הוועד המרכזי של פת"ח, שמוגדר "ראש התנזים". כיום עומד בראש ג'מאל מחיסן, ולפניו היה בתפקיד במשך שנים מחמוד אל-עאלול.
באופן פורמלי השניים החזיקו באותו התפקיד שמילא ברגותי, אבל האופי של התפקיד כיום שונה מבעבר, בעיקר מכיוון שחמושי הארגון אינם קשובים להוראותיהם. החמושים שייכים לתנזים הלא ממסדי. החלק הזה של הארגון מורכב מחבורות מקומיות של צעירים ממחנות פליטים, כפרים ושכונות, שכפופים למנהיג מקומי ונאמנים לפקודותיו. רבים מהם כלל לא יודעים שהם פעילי תנזים.
סיומה של האינתיפאדה השנייה הביא להיעלמותם של גדודי חללי אל-אקצא. את מקומם תפסו קבוצות חמושות מקומיות, אבל הנשק שלהן משמש לרוב לטובת העשייה הפלילית ולא לשימוש לאומני - כמו גם לשמירה על ביטחון החמולות שאליהן הן משויכות, וכדי לשדר עוצמה כלפי קבוצות כוח מקומיות אחרות ובעת סכסוכים אלימים.
מליציה של אנשי תנזים בכפר עקב מסתובבים עם נשק גלוי
הקבוצות המקומיות הללו אינן מתואמות ביניהן. מכיוון שאין לתנזים מערך סדור, קשה לדעת במדויק את מספר הפעילים החמושים שמזוהים איתו. הערכה זהירה היא שיש כיום עשרות אלפים בודדים של פעילים כאלה.
"הדימוי של התנזים כיום מנופח בהרבה ממה שהם בפועל", הבהיר אלוף משנה במילואים מיכאל מילשטיין, ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז משה דיין ולשעבר ראש הזירה הפלסטינית באגף המודיעין. "מהדהדים לנו כל הפחדים של לפני 20 שנה, אבל אם אתה מסתכל בזכוכית מגדלת על התנזים כיום, תמצא יותר כנופיות ואנשים שמחפשים לעשות בלגן. זה לא מה שהיה כאן בשנת 2000".
מה שקורה במחנה הפליטים נשאר במחנה
ראשי ההנהגה הפלסטינית מנצלים את העובדה שהתנזים הוא גוף מבוזר, ובזכותה הקימו מיליציות חמושות פרטיות ורדומות כדי להיאבק באמצעותן בקרבות הירושה על הנהגת הרשות הפלסטינית ביום שאחרי אבו מאזן. את המיליציות מרכיבים לרוב אנשי התנזים. אחד הגורמים שהקימו מיליציה כזו הוא מוחמד דחלאן, בכיר פת"ח לשעבר שסולק מהארגון והוגלה לאיחוד האמירויות אחרי שנחשד בארגון ניסיון הפיכה אלים נגד אבו מאזן.
12 צפייה בגלריה
דחלאן. מחזיק במיליציה של אנשי תנזים כדי לקדם את מעמדו ביום שאחרי אבו מאזן
(צילום: רויטרס)
הסכם השלום המתגבש בין ישראל לאיחוד האמירויות העיר את השדים הרדומים, ומנגנוני הביטחון הפלסטיניים הגבירו את המצוד אחר אנשי תנזים שמזוהים עם דחלאן. "בימים האחרונים הגיעה המשטרה הפלסטינית למחנה אל-עאידה (בבית לחם – א"ל) כדי לעצור את אחד מאנשי דחלאן", סיפר פעיל תנזים בכיר לשעבר בבית לחם.
"ברגע שנכנסו למחנה יצאו עליהם אנשי דחלאן, ירו לעברם והבריחו אותם מהמקום. כמה ימים אחר כך אנשי התנזים של דחלאן דרשו ממפקד משטרת בית לחם לבוא ולהתנצל על ניסיון המעצר, הוא סירב ואנשי התנזים הלכו לאזור קבר רחל והחלו לעשות בלגן כדי לנסות להפחיד את הישראלים, בתור נקמה במשטרה הפלסטינית".
בתוך מחנות הפליטים מעריכים ומכבדים את כוחם של החמושים ולכן הם יכולים, ברצותם, לפרוש חסות על אנשים חיצוניים. כך למשל, בשיאו של גל הפיגועים ב-2015 הרסו כוחות צה"ל במחנה הפליטים שועפאט את ביתו של מחבל חמאס שביצע פיגוע דריסה בירושלים, שבו נרצחו שני ישראלים.
הכניסה לסיקור תוצאות ההריסה והתגובות לה הייתה כמעט בלתי אפשרית, בשל עימותים קשים שהתפתחו במחנה. טלפון אחד וחיבור לאחד מראשי התנזים של המחנה, שליווה אותי לבית המחבל, פתר את כל בעיית העימותים והסיכון שבכניסה. מהרגע שהוא ליווה אותי ופרש חסותו עליי, איש במחנה הפליטים לא העז להתקרב אליי ללא אישורו, גם בבית ההרוס של בני משפחת המחבל שהיו אנשי חמאס.
אבל הכבוד כלפי אותם חמושים מסתיים כשיוצאים מגבולות הטריטוריה שלהם. ככלל, הציבור הפלסטיני מתייחס לפעילי התנזים בחשדנות ולעיתים אף בעוינות. פעילי התנזים מזכירים לחלק גדול מהציבור הפלסטיני ימים אפלים שעדיין צרובים בזיכרונם ובגופם – ימי האינתיפאדה השנייה, שבה המערכת המוסדית והכלכלית הפלסטינית נחרבה בלחימה הקשה. גם מבחינה תדמיתית, הציבור הפלסטיני והנהגתו התנערו ממדי ערפאת, והתאהבו בחליפות ובדיפלומטיה שמזוהה עם אבו מאזן.
אבל אל לאיש לטעות. גם אבו מאזן, האיש שהודה בקולו שהאינתיפאדה השנייה "הייתה הרסנית" עבור הפלסטינים, יודע לשמור את התנזים על אש נמוכה. הכי נמוכה שיש. כששב בספטמבר 2015 מעצרת האו"ם אחרי נאום פסימי וקודר, הוא התקבל על ידי אלפים במוקטעה ודאג שעל הבמה לצידו יעמדו דווקא ראשי התנזים האזוריים.
התמונה הזאת הדליקה אז נורות אדומות בקרב ראשי קהילת המודיעין הישראלית, דאגה שהתבררה כנכונה. זמן קצר אחר כך התפרץ גל פיגועי היחידים שנמשך יותר משנה. אומנם הרשות הפלסטינית ומנגנוני הביטחון שלה פעלו בהמשך רבות כדי לדכא אותו, אבל יש מי שסבור שאחד הזרזים שלו היה הייאוש שהפגין הראיס בנאומו, כמו גם ההיצמדות לראשי התנזים.
גם כיום, כשהיחסים בין ישראל לרשות הפלסטינית נמצאים בשפל והתיאום הביטחוני לא מתקיים כבר שבועות ארוכים, אבו מאזן מרשה לעצמו לקרוץ לישראל באמצעות אותו פנטום נוכח-נפקד בדמות התנזים. "רדו לעם ובצעו התנגדות עממית", קרא רק בשבוע שעבר בכנס של כלל הפלגים הפלסטיניים, בהשתתפות חמאס והג'יהאד האיסלאמי. "הלוואי ונעשה זאת, ואז המצב כולו ישתנה".
העמימות שבמשפט הזה אינה מקרית, היא דרך פעולה. מהי התנגדות עממית? מהם הגבולות שלה? מה יהיה תפקידו של התנזים? אין אף גורם פלסטיני שיענה על השאלות האלו בצורה נחרצת.
התקופה הרגישה שישראל והרשות הפלסטינית חיות בצילה, וירידתו הצפויה של אבו מאזן מהבמה מבלי שמונה יורש ברור, צריכות לגרום לישראל להיות מוטרדת מהתנזים של 2020, לא פחות מכפי שהיא מוטרדת מחמאס ומניסיונותיו לבסס תשתית צבאית ביהודה ושומרון.
"אומנם הרובד האידיאולוגי של התנזים הוא לא חד, אבל המצב הנוכחי יכול להתהפך ואי אפשר לייחס את מה שקורה כיום בתנזים גם לגבי העתיד", אמר מילשטיין. "ככל שהרשות תלך ותיחלש, ככל שראשי המנגנונים יהיו פחות נחושים לאכוף את מרותם על השטח, יש אפשרות שהפעילים הללו יתעוררו וירגישו יותר נוח לבצע פיגועים".
כמות הנשק שנמצאת בידי התנזים גדולה לאין שיעור מכמות הנשק שחמאס מנסה לשים עליה את ידיו ביהודה ושומרון. אף שלפי שעה מדובר בנשק קל, לתנזים יש אנרגיה עצורה שיכולה להשתלב עם ניצול הזדמנות פוליטית – והשילוב הזה יכול להכניס את הגוף הזה למרחב המסוכן ולהשיב את אימתו על הציבור הישראלי.
פורסם לראשונה: 12:57, 10.09.20
