שימי גרוסמן פסע כבר מאות פעמים מחוץ למאפיית נאמן ברחוב יפו בירושלים, אבל למרות הריחות המפתים הוא לא מעז לפסוע פנימה. "גם היום, כשהכול השתנה בחלל הזה, אני זוכר בדיוק איפה היה כל דבר", סיפר מתנדב זק"א שהוזעק לאותו המקום בעקבות הפיגוע במסעדת סבארו.
שימי אינו היחיד. האינתיפאדה השנייה הותירה אלפי ישראלים מצולקים מפיגועי הטרור הקטלניים של המחבלים הפלסטינים. כמעט 20 שנה אחרי, אנשי כוחות ההצלה שהגיעו לזירות הפיגועים עדיין לא שוכחים את המראות והריחות, והזיכרונות לא נעלמים.
"אתה עובד על אוטומט, רק אחר כך מעכל"
רונן כהן ראה כמעט הכול ב-33 השנים שלו במד"א, את אך ליל 1 ביוני 2001 ספק אם ישכח. כהן בדיוק סיים משמרת ערב והיה בדרך לרכבו הפרטי בתחנת מד"א כשהתקבל הדיווח הראשוני על הפיגוע בדולפינריום. בלי להסס הוא נכנס לניידת טיפול נמרץ, והיה הראשון שהגיע לזירה.
"כשהגענו פתחתי את הדלת ונעמד מולי חובש שאמר 'בוא מהר, יש הרבה פצועים קשה'", שחזר. "אני לא זוכר את הפיגוע הזה מלבד רצף תמונות, עד היום זה ככה. לא הצלחתי אף פעם לחבר את התמונות לסרט שלם.
"מה שמשך את העין היה חושך מצרים, כי התאורה היחידה שם הייתה של הטיילת. היה מעגל של 15 גופות, כמות פצועים גדולה מאוד ואחוז גבוה של פצועים קשה. הפצועה הראשונה הייתה מחוסרת הכרה ונתתי אותה לפרמדיקית אחרת, אחרי זה נתקלתי בהרוג ואז אמרו לי שיש עוד פצוע קשה. ככה טיפלתי בעוד ועוד פצועים, פתחתי נתיבי אוויר לאנשים, ועד היום אני לא זוכר בכמה טיפלתי".
7 צפייה בגלריה
רונן כהן במהלך העבודה במד"א. "בפיגוע עצמו אתה עובד על אוטומט, רק אחרי זה מעכל"
(צילום: תיעוד מבצעי מד"א)
בסיום האירוע הוא שב לתחנה למשמרת עד הבוקר. כשהגיע הביתה התקלח, אך התקשה להירדם. "היה לי כל הזמן את אוסף התמונות מהפיגוע שהקשה עליי להירדם. בפיגוע עצמו אתה עמוס באדרנלין, עובד על אוטומט, כשמטרת העל היא הצלת חיים. רק אחרי זה אתה מעכל".
בשנים שלאחר הפיגוע כהן היה בעשרות פיגועים נוספים. כולם השאירו אצלו חותם, אבל עד היום קשה לו לעבור ליד מבנה הדולפינריום מבלי להיזכר במראות הקשים. "אני לא חושב שזה פוסט-טראומה, אבל אין ספק שכשאני עובר שם עולות מיד התמונות מאותו ערב, למשל זו של החובש שפתח לי את הדלת".
"אני יודע שאני לא בן אדם נורמלי"
שימי גרוסמן התנדב לזק"א בגיל 18, לאחר שאביו אמר לו שאם הוא לא מתגייס לצבא, הוא צריך להתנדב במד"א או בזק"א. גרוסמן בחר בארגון שאחראי על טיפול בגופות הרוגים, לאחר שאחיו נפצע בפיגוע בתחילת האינתיפאדה.
ההתנדבות תפסה את גרוסמן גם בזמנים לא נוחים, וכך הוא עזב את אשתו הטרייה שעות ספורות לפני שבת שבע הברכות שלהם – ורץ לפיגוע בשוק מחנה יהודה. "חזרתי אחרי חמש שעות שבהן לא עניתי לה לטלפון. היא הייתה לחוצה ואמרה שהיא לא מוכנה להמשיך ככה, אבל בסוף התפשרנו. לאט-לאט היא הפכה לפסיכולוגית שלי, ואפילו עודדה אותי לצאת לשטח בגאווה.
"בשנים הראשונות דיברתי מתוך שינה על אירועים שקרו, ואשתי הייתה מדברת איתי על זה בבוקר", סיפר. עד היום הוא חולם על אירועים שבהם היה מעורב, ולאחר פגישות עם חברים מזק"א עולים הזיכרונות הכואבים ביותר.
תקופת הפיגועים של האינתיפאדה השנייה הותירה בו צלקות. את רובן הוא משתדל להסתיר, אבל עד היום הוא לא מוכן לעלות על אוטובוס או על הרכבת הקלה. "אני מוכן לשלם יותר כסף על מונית ולא לעלות עליהם". גם ריחות של בשר מחזירים אותו אל זירות הפיגוע.
קובי גינזבורג הצטרף לזק"א ב-1997, והיה נוכח בזירות הפיגועים הקשים והכואבים שידעה ירושלים. "לאורך השנים אתה מפתח הומור שחור שבו אתה משתמש רק עם האנשים בזק"א, כי מה שאתה רואה אתה לא יכול לפרוק בבית", סיפר על מרקם היחסים בין המתנדבים.
הוא היה כמעט בכל הזירות בעיר, אך הזיכרון הקשה ביותר, שממשיך לרדוף אותו, הוא מהפיגוע במסעדת סבארו, שבו נרצחו שבעה ילדים. "במשך שנים, כל פעם שראיתי מוצץ זה החזיר אותי לשם. ילדים זה הקושי של כולנו. גם המנוסים ביותר לא יכולים לעמוד מול ילדים".
7 צפייה בגלריה
הפיגוע במסעדת סבארו. "גם המנוסים ביותר לא יכולים לעמוד מול ילדים"
(צילום: gettyimages)
במהלך ההתנדבות הוא נפגש עם פסיכולוג, בתמיכת זק"א ובעידודו. בפגישות האלה, רוב המתנדבים נשברו ודיברו. "לאורך זמן החושים שלך מתקהים, אבל אף אחד לא יכול להסביר איך גם אחרי מקלחת טובה אתה יכול ללכת ימים עם ריח שרוף שרק אתה מריח, או לא לאכול ימים. הייתה תקופה שנגעלתי משווארמה כי הריח הזכיר לי גופות.
"אני לא יודע אם הייתי יכול לעשות את זה עוד פעם", סיכם גינזבורג. "זה עשה לי פלאשבקים, ועשיתי השוואות כל הזמן. למרות זאת החזקתי שם מעמד כמה שנים טובות. אני יודע שאני לא בן אדם נורמלי, כי ראיתי דברים בחיי. אבל אם זה מתבטא בזה שקשה לי לאכול בשר ובחרדה לילדים, שאני הולך למיטה שלהם בכל לילה ובודק שהכול בסדר, אני יכול לחיות עם זה".
"כל מקום בירושלים מזכיר לי פיגוע"
שמוליק בן רובי היה מהשוטרים האחרונים שעזבו את זירת הפיגוע בכל פעם מחדש. בתור דובר המחוז של המשטרה הוא נשאר בזירה עד שאחרון הכתבים הלך. "היינו בדריכות של 24/7. רצנו מפיגוע לפיגוע ברחובות המרוקנים. היו חפ"קים שהקמנו בכיכרות בגלל פיגועים או חשש לפיגועים.
"כשאתה מגיע לאירוע, אתה משתדל לנטרל את עצמך מהמראות ומהחוויות שלך", סיפר. "צריך לספר עד כמה שניתן מה קרה בשטח מבלי לפגוע בחקירה. אתה גם חושב על משפחות הנפגעים. אתה לא רוצה שבני משפחה יזהו את קרוביהם דרך התקשורת".
בשל העובדה שהיה לא פעם השוטר האחרון שעוזב את הזירה, ההתמודדות הרגשית החלה הרבה אחרי הפיגוע. "אתה שוקע קצת בשעות הקטנות של הלילה. היו פעמים שהסתכלתי בטלוויזיה ושאלתי את עצמי 'רגע, הייתי שם היום?', כי יש פער בין מה שקורה בשטח עם האדרנלין לבין מה שדווח.
"אני מכיר את ירושלים דרך הפיגועים, כל מקום מזכיר לי פיגוע, גם המצבות שמפוזרות בעיר", סיפר. "אני יכול לעבור ליד מקום ופתאום תצוץ לי סצנה מול העיניים. אלה היו אירועים וחוויות קשות שאקח איתי עד היום האחרון".
אבל לא רק מקומות מחזירים את בן רובי לאינתיפאדה השנייה - גם ריחות כמו השילוב של גשם ושמן. "זה ריח שהופיע בפיגועים של מכוניות התופת והאוטובוסים. ריח חריף של דלק, שמן ומים – עד היום אני לא יכול לעמוד בו. לפעמים כשאני נכנס לתחנת דלק אני מריח אותו, ובמקרים מסוימים זה מזכיר לי אירועים וגורם לי להרגיש לא טוב".
"המון אנשים חיים עם פוסט-טראומה בגלל האינתיפאדה"
תופעת הפוסט-טראומה בעקבות האינתיפאדה השנייה מוכרת בקרב הדרג המקצועי בישראל. כמה מחקרים נערכו בנושא, אחד מהם של פרופ' רבקה תובל-משיח מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן, שנעשה יחד עם פרופ' אריק שלו מהמרכז לטראומה בהדסה.
"במהלך המחקר גילינו ש-15% מהאנשים שנחשפו לטרור מכלל האוכלוסייה סובלים מפוסט-טראומה", סיפרה פרופ' תובל-משיח, והדגישה שרבים מאותם אנשים הם מכוחות הביטחון וההצלה, שלא פעם מנתקים את הרגש מהאירוע עצמו.
"מדובר בניתוק שאפשר ללמד איך לעשות אותו, אפשר ללמד חוסן, ואז הוא מונע את הסימפטומים", אמרה. "צריך לזכור כי אנשים שמגיעים לזק"א או למד"א הם לרוב אנשים שיותר קל להם לעשות את הניתוק הרגשי".
אחד הממצאים המרכזיים שעלו במחקר, שנעשה בזמן אמת במהלך האינתיפאדה השנייה, הוא שאנשים שחווים פוסט-טראומה נמנעים מלהגיע לסביבת הפיגוע, ולא פעם פיתחו הפרעה הקשורה לריח מסוים, כמו שסיפרו חלק מהמרואיינים. לטענתה, חוש הריח הוא חזק מאוד בקרב פוסט-טראומטיים.
"הפוסט-טראומה יכולה לצוץ פתאום. אתה יכול למשל להיות בבנק ומישהו יאמר משהו בקול שדומה למישהו שהיה בזירת הפיגוע, ובתוך שניות תהיה שם שוב", טענה פרופ' תובל-משיח. "מצד שני, אתה יכול להיות פוסט-טראומטי ולתפקד מושלם. בישראל, בעקבות האינתיפאדה ההיא, חיים המון אנשים עם פוסט-טראומה, אבל הם חיים איתה".
פורסם לראשונה: 12:43, 10.09.20
