ב-13 באוגוסט נערכה במזרח התיכון עסקה המבטאת תזוזה גיאו-פוליטית חשובה, אולם אין זה "הסכם שלום היסטורי", כפי שהקפידו לכנות את ההבנות בירושלים ובוושינגטון, כי הסכם שלום עושים בין אויבים. מדובר בידידות סמויה, צמודה למדי, שתחילתה בשנות ה-90 של פוסט-אוסלו, שהפכה כעת גלויה וממוסדת.
עיתוי ההודעה על נרמול היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות הפתיע רבים, אף שהידוק הקשרים עם מדינות המפרץ בשנים האחרונות היה ידוע. היה זה שליט איחוד האמירויות מחמד בן-זאיד שעמד, לצד עבדאללה מלך ירדן, בראש המחנה הערבי שיצא באופן פומבי ונחרץ כנגד החלת הריבונות הישראלית בגדה. ייתכן שללא כוונות ממשלת ישראל לספח שטחים נרחבים, בגיבוי ממשל טראמפ, תהליך הנורמליזציה הגלוי כלל לא היה יוצא לפועל בעת הנוכחית.
מאז באה לאוויר העולם יוזמת השלום הערבית ב-2002, דבקו בה מדינות ערב. חלקן, כמו כווית, עדיין רואות בה התניה נכונה כי פיתוח היחסים לכדי נורמליזציה בינן לבין ישראל תלוי בהסדר שלום כולל עם הפלסטינים. ישראל, מצידה, פעלה בשנים האחרונות לשיפור היחסים עם מדינות ערביות תוך זניחת כל הידברות עם הפלסטינים.
מול מגמה זו עשתה הרשות הפלסטינית כמיטב יכולתה לסכל גילויי נורמליזציה בין ישראל למדינות ערביות, במיוחד למדינות המפרץ, כדי לשמר קלפי מיקוח. אולם גישתן של מדינות המפרץ כלפי ישראל לא הייתה סטטית, אלא עברה שינויים לאורך השנים תוך שחיקת התנאים המקדימים של יוזמת השלום הערבית.
(צילום: שחר גולדשטיין)
בהדרגה מתברר גם מה עמד בבסיס העסקה, ומהן התמורות הכלולות בה, מעבר לעצירת הסיפוח והורדתו מהשולחן, הישג שמטבע הדברים איחוד האמירויות מקפידה להבליט. ההסכם נועד בראייתה לשפר את הדימוי שלה בגבעת הקפיטול, שנפגע בשנים האחרונות בעיקר בשל המעורבות הצבאית שלה במלחמה בתימן שהביאה להרס המדינה ולשיתוף הפעולה שלה עם ערב הסעודית של מוחמד בן-סלמן השנוי במחלוקת.
חשוב מכך, כפי שנחשף ב"ידיעות אחרונות", ההסכם יאפשר לה ככל הנראה לרכוש אמצעי לחימה אמריקניים התקפיים מתקדמים, בראשם מטוס ה-F-35, שעד כה וושינגטון סירבה למכור לה, ובכך לחזק את יכולותיה הצבאיות מול איראן ושלוחיה, אך גם לקרב את וושינגטון אליה. שיתופי הפעולה עם ישראל בתחומי סייבר, ציוד רפואי, תקשורת, פינטק (טכנולוגיה פיננסית), ביטחון ומודיעין – יימשכו ויועצמו.
נראה כי המהלך האמיץ של בן-זאיד, המנהיג הערבי הבולט בעת הנוכחית, לא יפגע בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני התקוע ממילא שנים ארוכות, אף כי לא רק בשל סרבנות הפלסטינים. תהליך נורמליזציה אזורי עשוי, באופן פרדוקסלי, דווקא לתרום לסיכוי להסדר עם הפלסטינים. שבירת הקונצנזוס הערבי בידי איחוד האמירויות עשויה להפעיל לחץ על הפלסטינים לגלות הפעם תושייה וגמישות ולהסכים לפשרה מדינית שתושג במו"מ, ולו מתוך חשש שמדינות אחרות יקדימו אותם ויקפצו על עגלת השלום בלעדיהם.
האמירה של ישראל, שאינה נשמעת בבית פנימה משיקולים קואליציוניים ומשיקולי בחירות, ברורה: ישראל התיישרה עם העיקרון של שטחים תמורת שלום. בהסירה את הסיפוח מסדר היום, היא צועדת בנתיב שקבעו החלטות מועצת הביטחון של האו"ם, ההסכמים המדיניים שנחתמו בין ישראל לשכנותיה והמשאים והמתנים שלא הבשילו לכדי הסכם. מבחינה זו, בנימין נתניהו שזיגזג וחזר וזיגזג בעשור האחרון בין "שתי מדינות לשני עמים" לבין "לא תקום מדינה פלסטינית", צועד בהסכם עם האמירויות, הלכה למעשה, בעקבות קודמיו מנחם בגין, יצחק רבין, אהוד ברק, אריאל שרון ואהוד אולמרט. כל אלה הבינו, הפנימו ופעלו לעיצוב גבולות ישראל סביב רוב יהודי ודמוקרטיה תוך ויתור על שאיפות טריטוריאליות.
אם כן, מדובר בהחלט באבן דרך חשובה ביחסים שבין ישראל לבין המרחב הערבי. ואולם, אם לא תנוצל ההזדמנות לתחילת הידברות אזורית שמטרתה פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כל שייוותר ממנה הן תמורות כלכליות, ביטחוניות וכמובן פוליטיות לצדדים השונים לעסקה. טוב ונכון יעשו הצדדים אם הם יסייעו לפלסטינים לרדת מעץ ה"ברוגז" והסרבנות, דרך חידוש הדרגתי של שיתוף הפעולה הביטחוני ותחילת הידברות מדינית לכיוון הסדר ארוך טווח, אפשר ברוח יוזמת השלום הערבית – שתעודכן ותתוקן.
- עו"ד גלעד שר הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי ובמכון בייקר ביוסטון. לשעבר מנהל לשכת ראש הממשלה וממנהלי המו"מ המדיני. ד"ר יואל גוז'נסקי הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי. לשעבר איש המועצה לביטחון לאומי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
