מראש השנה ועד סוכות נסענו לארה"ב. שכרנו אוטו בוושינגטון, ומשם יצאנו דרומה ומערבה – 13 מדינות, שאף אחת מהן לא הייתה בצד המנצח במלחמת האזרחים. אלפי קילומטרים של כביש, יערות, נהרות, דיינרים ודלק במחיר של קצת יותר משליש מעלותו בישראל. דילי פלאזה בטקסס, שבה מסומן באיקס על הכביש המקום שבו פילח הכדור השלישי את ראשו של קנדי, ולוריין מוטל בממפיס, שם מציין גלגל עטור פרחים את המקום המדויק שבו נפל מרטין לותר קינג על המרפסת. פוטבול מכללות וג'אז ובייסבול, הבית של אלביס והדרכים הצדדיות של ווסט וירג'יניה, האלאמו בטקסס והעיירות העגומות של ארקנסו, ובהן הבית על פסי הרכבת שממנו יצא ביל קלינטון כל הדרך אל הבית הלבן.
הפרק הקודם: מותה של הפוליטיקה ולידתה של השאלה
רוד טריפ בארה"ב זה דבר מאוד אמריקני, אבל גם דבר מאוד ישראלי. ספק אם יש עוד אומה בעולם שהיחס שלה לאמריקה ולאמריקניות הוא כל כך אובססיבי כמו אצלנו. ישראלים בקיאים בדילן ובתוכניות לייט נייט, באיזה דליקטסן כדאי לאכול בניו יורק ומי יזכה בבחירות לקונגרס במחוז ה-12 בנברסקה. אני לא בטוח שיש עוד מדינה, שבה תחנות הטלוויזיה המרכזיות מחזיקות בליל הבחירות בארה"ב שידור פתוח כל הלילה. אצלנו זה דבר שבשגרה.
זה נובע, אני מניח, קודם כל מהפחד השואתי שהוא סלע קיומנו. בתודעה שלנו, בעולם עוין שבו כל רגע יגיע הפריץ ויהיה פוגרום, אמריקה היא הידיד החזק, הקאובוי שלנו שבלעדיו מי יודע אנה אנו באים. בדיחה ישנה מימי אשכול סיפרה שבאו אליו עם הידיעה המדאיגה על בצורת. "איפה?" שאל ראש הממשלה של ששת הימים. "בנגב", אמרו לו. "אה", נאנח אשכול בהקלה, "לרגע הייתי מודאג. חשבתי שאתם מתכוונים לוויסקונסין".
ובה בעת, אמריקה היא כל מה שאנחנו לא. רחבת ידיים, בטוחה, המקום שבו – כמו בשיר הידוע על ניו יורק – אם אתה עושה את זה שם, אתה יכול לעשות את זה בכל מקום. מישראל "יורדים", אבל יורד שהצליח באמריקה הוא מלך במקומותינו. כשנפתלי בנט דיבר השבוע באו"ם, עסקה הפרשנות בעיקר בשאלה אם הוא נשמע באנגלית טוב כמו נתניהו.
המאה העשרים הייתה המאה האמריקנית, ו"אמריקה" כמילה שמתארת כל דבר שהוא חדיש וגדול מהחיים קיימת לא רק בעברית. אבל אצלנו, כרגיל, זה קצת יותר. הקשר הכמעט אובססיבי של רבים מאיתנו לתרבותה, להיסטוריה ולפוליטיקה של ארה"ב, הוא ניסיון איכשהו להיות שותפים במשהו לחלום שלה. כתבתי פעם שהיחס של הרבה ישראלים לסיקסטיז הוא געגוע נוסטלגי למשהו שלא היינו בו אף פעם. אחרי הכול, קיץ 1967 הוא מיתולוגיה בארה"ב בגלל מיליוני הצעירים שעשו אהבה, סמים והפגנות נגד וייטנאם; אצלנו, בני גילם לבשו בקיץ 1967 מדים והלכו לעשות מלחמה.
עשר שנים עמדה ארה"ב במרכז עיסוקו של אסי שריב. הוא עבד בלשכת ראש הממשלה שרון, והיה יועץ התקשורת שלו ושל אהוד אולמרט שבא אחריו, ואחר כך ארבע שנים קונסול ישראל בניו יורק. הוא מהישראלים שמצויים בראש הרשימה בפנקס של ההפקה והתחקיר בכל אמצעי התקשורת, כשצריך מישהו שיודע לדבר על אמריקה. והוא איש מצוין לדיון מפוכח עלינו ועל אמריקה, דיון שהולך ומסתבך כבר חמש עשרה שנים.
הוא מסתבך כי אמריקה מסתבכת, ואנחנו יחד איתה. ימי ממשל בוש הבן, הימים שבהם היה שריב סמוך לראש הממשלה בישראל, היו הימים האחרונים שבהם היחסים של הגבעה בוושינגטון והגבעה בירושלים התנהלו לפי הדפוס הישן, גם בימים של חילוקי דעות ומתחים. בין בוש לשרון ואולמרט הייתה ידידות אישית, אבל הרבה יותר ממנה הייתה הבנה של הכללים הבסיסיים. בעיקר כי היו כללים בסיסיים.
צריך להגיד: גם אנחנו וגם ארה"ב השתנינו בזמן הזה, אבל הם יותר. בשנות התשעים, ובעיקר אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר, הרבו לצטט אצלנו את "התנגשות הציביזליציות" של הנטינגטון, ספר שבעיני ישראלים רבים הציב אותנו ואת האמריקנים מול האויב המשותף, האיסלאם הרדיקלי. הספר הבא שלו, "מי אנחנו?" הרבה פחות מוכר כאן. הנטינגטון עסק בו בארה"ב פנימה, במה שנתפס בעיניו – כאמריקני לבן ושמרן, מאמין גדול בחלום ודרך החיים שאמריקה סימלה בעיניו - כאיום הגדול ביותר עליה ועל האמריקניות: גלי ההגירה הגדולים, שלראשונה לא מחזקים את האתוס האמריקני אלא קוראים עליו תגר.
הדיון הפנימי האדיר הזה קורע כבר כמה עשורים את החברה והפוליטיקה של ארה"ב. הוא היה רב עוצמה עוד בימי קלינטון ובוש, אבל הגיע לשיאים של רעילות בימי אובמה וטראמפ, שני נשיאים שהיה להם מעמד שטני, לא פחות, בעיני מי שהתנגד להם. זה קרע מוסרי, שנוגע בפחדים הכי עמוקים וביסודות הכי בסיסיים של זהות. בדיון כזה, אי אפשר עוד להיות מקובל על שני הצדדים, כמו שישראל שאפה תמיד להיות והתגאתה שזה כך.
לתוכו נכנס ברגל גסה בנימין נתניהו, האיש שדמותו מגלמת בישראל קרע דומה. כשנתניהו נאם בקונגרס נגד הסכם עם איראן, זה לא היה יכול שלא להיתפס בצד הדמוקרטי כהתערבות לא מקובלת, בוודאי לא של מדינה שמקבלת מהאוצר האמריקני סיוע כספי קבוע, שעולה על זה שארה"ב נותנת לכל שאר מדינות העולם יחד, בשסע המדמם של הציבוריות שלהם. וזה לא היה יכול להיתפס על ידי רוב יהדות ארה"ב, שמצביע לדמוקרטים ומזהה את עצמו באגף הליברלי מאוד של מלחמת הזהויות, כהכרזת נתק מהם.
כל זה מוכר ונידון בהרחבה אצלנו. כשקמה הממשלה החדשה היא הבטיחה לשקם את היחסים עם המפלגה הדמוקרטית ועם יהדות ארה"ב; עד עכשיו זה בעיקר ברטוריקה. אבל חשוב עוד יותר לשאול את עצמנו מה ההזדהות המופלגת שלנו עם הצד הכי שמרני, פוחד מזרים ומפליג בתיאוריות קונספירציה של הימין האמריקני אומרת עלינו.
בסקר של מכון פיו מינואר 2020, שנערך ב-33 מדינות, היה רוב עצום שהביע סלידה ממדיניותו, ובעיקר מאישיותו, של דונלד טראמפ. רק בכמה מדינות עלה שיעור התומכים בטראמפ על המתנגדים, ושתי הבולטות שבהן היו הפיליפינים (77% תמיכה) וישראל (71%).
נכון, טראמפ העביר את השגרירות האמריקנית לירושלים, הכיר רשמית בריבונות שלנו בגולן ופרש מהסכם הגרעין עם איראן, צעד שלפחות אז נתפס בעיני רוב הישראלים כטוב לישראל. אבל בואו נהיה כנים עם עצמנו: זה היה לא רק זה. בימי אובמה, חלק לא קטן מתיאוריות הקונספירציה המבחילות ביותר נגד הנשיא האמריקני השחור, ששמו האמצעי חוסיין, יצאו ממקלדות בישראל. משרד התיירות שלנו שיווק את ישראל בעיקר כיעד ליהודים אורתודוכסים ולקהילה האוונגליסטית. ונתניהו אמר לא אחת לנציגים ישראלים רשמיים שאין מה לעסוק יותר ביהדות ארה"ב, כי ממילא רובם יתבוללו בדור הבא והם לא אוהבים אותנו.
שריב אומר שגם זה היה בעיקר לצרכי מה לא, ולא מה כן. שלושים שנה מדברים פה על הקהלים החדשים באמריקה, הוא אומר, אבל אין באמת תוכנית אין להגיע אליהם, איך לגעת באמת בהיספנים או אפילו באוונגליסטים. וצריך לזכור, הוא מוסיף, שבסוף "האוונגליסטים הם בעדנו עד שישו חוזר. לאורך זמן אי אפשר לבנות על זה, ואם ישראל תנסה להתקרב חזרה ליהודים הצעירים והליברלים היא תאבד בוודאות את האוונגליסטים הצעירים".
בעיניי מה שמצא חן בעיני ישראלים רבים בטראמפ היה השחרור שלו מכל מגבלה ועכבה, העבודה שאמר בקול רם את מה שהם מרגישים ולא זו בלבד שלא התבייש, הוא גם ניצח. ובעיניי, אנחנו מסתכנים מאוד בכך שהקהלים שתרחקים מאיתנו הכי הרבה הם הצעירים, המיעוטים (שהם כבר לא כל כך מיעוטים), הליברלים, הכוחות העולים בפוליטיקה ובחברה בארה"ב. מסתכנים לא במובן שהם יעזבו אותנו, אנחנו עדיין רחוקים מאוד משם, אלא בכך שנוזז הצידה. אנחנו, האזור שבו אנחנו חיים, הבעיות שלנו, כל אלה ייתפסו כחלק מעולם ישן שפשוט לא מעניין אף אחד יותר.
ממשל ביידן נדר להיות ההיפך מטראמפ בכל דבר, חוץ מדבר אחד: המאבק על ההגמוניה הגלובלית מול סין. בנושא הזה הוא לא פחות נחוש מקודמו, ועוד יותר מעשי ממנו: מה שאצל טראמפ היה בעיקר דיבורים, אצל ביידן הוא מעשים. ובהתאם להשקפת עולמו, זה מבוסס בראש וראשונה על בריתות גלובליות. בשנים הבאות, ממש כמו בימי המלחמה הקרה, ארה"ב תחלק את העולם לשלנו ולא שלנו, וסין תהיה נייר הלקמוס שיבדיל בין אלה לאלה.
שנות נתניהו התאפיינו ברצון להלך בין הטיפות, למצות את ההזדמנויות הכלכליות בסחר עם המעצמה הכלכלית העולה בלי להרגיז יותר מדי את בת הברית האסטרטגית. רוב הזמן זה הלך לא רע, אם כי גם את הסחר עם סין כדאי לבחון בעיניים ריאליות – למשלה משלושה רבעים שלו הסינים מוכרים לנו, ולא להיפך. לפעמים, כדרכם, האמריקנים הופיעו עם פטיש: יום אחד מזכיר המדינה פומפיאו מבקר כאן, ולמחרת חברה סינית לא זוכה במכרז להקמת מתקן ההתפלה בשורק.
ספק גדול אם אפשר להמשיך ככה. וספק גדול אם מכל הבחינות, יש לישראל באמת בחירה. כבר הרבה שנים, אומר שריב, שבחדרים סגורים מעלה מישהו מדי פעם את השאלה אם יכולה להיות אלטרנטיבה לארה"ב, אם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו מדיניות קצת יותר בררנית בחלק מהדברים. זה בדרך כלל דיון תיאורטי קצר.
יש לזה הרבה סיבות, רובן טובות. יש בינינו לבין האמריקנים לא רק שיתוף פעולה עמוק, אלא גם באמת רקע שאסור לזלזל בו. אבל אסור גם לזלזל בסדקים שיש ברקע הזה בגלל מה שקורה שם ומה שקורה אצלנו.
אמריקה משתנה, גם אנחנו. מי שימשיך להסתכל עליה דרך הפריזמה הישנה של "ידידי ישראל" ו"שונאי ישראל" יפגע גם באינטרס הישראלי, וגם במודעות שלנו למה שקורה במדינה שהיא, עדיין, הכי חשובה בעולם.
שריב מצטט סיפור ששמע משמעון פרס, לפיו בפגישה הראשונה בין בן-גוריון לקנדי, מיד לאחר שזה נבחר לנשיא, שאל קנדי "מה אני יכול לעשות למען ישראל?" ובן-גוריון השיב מיידית: "תהיה נשיא גדול לארה"ב. זה הכי יעזור לנו".
זה נכון גם היום, בימים שבהם "טוב לארה"ב" ו"טוב לישראל" הם מונחים מעורפלים ושנויים במחלוקת, יותר מאי פעם.
