לפי בדיחה ישנה, מהסוג שאנשים מתקדמים כבר מתביישים לספר, שני הספרים הדקים ביותר בעולם הם ההיסטוריה של המטבח הבריטי ורשימת גיבורי המלחמה האיטלקים. לפחות החלק הראשון כבר מזמן לא נכון, ולגבי השני אפשר להגיד שגיבורי מלחמה בכלל זה לא מה שהיה פעם. אבל תחפשו "יורדי ים יהודים", וספק אם תמצאו משהו יותר עבה (האמת, לפני כמה מאות שנים היו אפילו כמה פיראטים יהודים מפורסמים, אבל לא הרבה יותר מזה).
לישראל יש חוף של 200 קילומטר בים התיכון, שבמשך שנים רבות היה הגבול הפתוח היחיד שלנו והיום הוא בוודאי הכי פעיל. יותר מ-90 אחוז מהסחורות שמגיעות אלינו עושות את זה בדרך הים, האנרגיה שאנחנו צורכים מופקת במעמקי הים. ככל שהמרחב היבשתי שלנו נהיה צפוף, ברור שחלק מהפתרונות לעתיד שלנו ושל כדור הארץ בכלל יבואו מן הים. אבל ישראל, בהכללה, חיה עם הגב הים והראש במקום אחר.
מה שהיה פעם צי הסוחר שלנו נעלם, ומה שהייתה חברת האוניות הלאומית "צים" היא היום חברה בבעלות פרטית, שאמנם משלמת מיסים בישראל אבל הישראלים נוכחים בעיקר בהנהלתה. חיל הים אמנם התקדם בהרבה מהימים שבהם דן חלוץ אמר בזלזול שכדי לעשות אותו ליעיל צריך להפוך אותו לבסיס בחיל האוויר, אבל הוא עדיין האחות הקטנה במשפחה הצה"לית. והתקשורת הישראלית, כמו גם התודעה הכללית, עסקו בים בשנים האחרונות בעיקר בהקשר של פרשת הצוללות.
1 צפייה בגלריה
עפר שלח. אם ישראל רוצה להיות שחקן עולמי, היא חייבת להסתכל גם על הים
(צילום: הדר יואביאן)
פרופ' שאול חורב הוא הדבר הנדיר הזה – איש ים ישראלי. הוא למד בבית הספר לקציני ים בעכו, שירת במגוון תפקידים בחיל הים, כולל מפקד שייטת הצוללות וסגן מפקד חיל הים, ואחר כך היה ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, גוף שרבים מהבכירים בו מגיעים מחיל הים. היום הוא המרכז לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית באוניברסיטת חיפה, אחד משני המוסדות היחידים בישראל (השני הוא המרכז האקדמי רופין) שבו יכול סטודנט ללמוד את מדעי הים.
המרכז מוציא מדי שנה הערכה אסטרטגית ימית לישראל, וחורב עצמו צירף לכך השנה ספר עב כרס על המרחב הימי ואסטרטגיה ימית, אבל ספק אם הפרסומים הרציניים האלה יסדקו את חומת הבורות וחוסר תשומת הלב של הדרג המדיני בישראל. אין לנו שר ים, כמו שיש במדינות כמו פורטוגל. אפילו רשות ים - שעל הקמתה מדובר מדי פעם, אבל אף אחד לא עושה - אין לנו. ההתייחסות למרחב האדיר הזה, על שלל ההזדמנויות שבו, מחולקת בין אינספור משרדי ממשלה, שספק אם אחד מהם יסובב את הראש אם תשאלו "סליחה, מי אחראי על הים פה".
ואולי כל זה קשור לראיית העולם הבסיסית שלנו, המסרבת להשתנות. הים הוא רחב ואינסופי למראה, קשה לתפוס אותו ביד ולומר "זה שלי". אין בו מקומות קדושים, ההתייחסות אליו מחייבת תפיסה גלובלית וראייה מורכבת של אינטרסים. כל מה שאנחנו מתרחקים ממנו, כי הרבה יותר נוח להתבצר בתוך טריטוריאליוּת של מי שעד לא מזמן לא הייתה לו טריטוריה, והיום הוא עסוק בעיקר בלומר "כולה שלי".
שאול חורבצילום: ירדן זהבצרפת, מדינת ענק שיש לה גבולות פתוחים בכל הכיוונים וחלק משמעותי במסחר היבשתי של אירופה כולה, הכריזה לפני שנתיים על רפורמה במיניסטריון הים שלה, ועל השקעה של 650 מיליון אירו בחלק הימי של תוכנית ההתאוששות שלה ליציאה ממשבר הקורונה – במונחי תוצר, מקביל לכ-400 מיליון שקלים אצלנו.
שרת הים של צרפת, אניק ג'ירארדין, אמרה בהשקת התוכנית ש"הכשרה, צמיחה, סוברניות וסולידריות עומדים בלב הרפורמה במשרד, הצעד הראשון להפיכת המאה ה-21 למאה של הים". בצרפתית זה נשמע לא רק יותר טוב, אלא גם הרבה יותר ריאלי.
הרבה מהתופעות של העתיד כבר נמצאות בים. באזורים מסוימים, אומר חורב, כבר משייטות אוניות אוטונומיות לגמרי. בגופים בינלאומיים דנים בדרכים להגיע למשטר מוסכם, ובהשפעות הקשות של משבר האקלים על הים, מעליית מפלס המים ועד למה שקורה במעמקים. אפילו אצלנו, ישראל ולבנון קרובות להסכם ביחס למים הכלכליים, שעל דומה לו במה שנוגע ליחסים על היבשה קשה אפילו לחלום.
מצד שני, מאבק הדומיננטיות העולמי מתחולל במידה רבה גם הוא בים. סין בונה וקונה נמלים כל הדרך מים סין הדרומי ועד לים התיכון, ארה"ב משקיעה יותר ויותר כדי להתמודד עם האתגר הזה. אם ישראל רוצה להיות שחקן עולמי, אם היא רוצה להישיר מבט אל העתיד, היא חייבת להסתכל גם על הים.
