שעות ספורות לפני שהמריא לפגישה הראשונה שלו עם נשיא ארה"ב, כינס ראש הממשל נפתלי בנט התייעצות בלשכתו. הוזמנו אליה מומחים לענייני משבר האקלים, שהתבקשו לסבר את אוזנו של ראש הממשלה הטרי בנושא שבעיני רבים בעולם – ובוודאי בעיני מארחו בעוד חצי יממה, ג'ו ביידן – הוא הנושא החשוב ביותר על הפרק בעולם כולו.
בנט הוא אדם אינטליגנטי, אבל גם אדם אינטליגנטי לא יכול להוציא מפגישה כזו יותר מכמה מילות מפתח, שיסייעו לו לעבור בשלום את הפגישה הראשונה עם מנהיג העולם החופשי. אפשר להניח שזו הייתה מטרת הפגישה מבחינת בנט: לעזור לו לצלוח את העניין בשלום, בדרך לשיחה הרבה יותר משמעותית על איראן או על הפלסטינים.
אם בנט היה מחפש מישהו מתוך המערכת שהוא מופקד עליה, משרד ראש הממשלה או המל"ל או משרד הביטחון, שמחזיק בתיק הזה, ספק אם היה מוצא. כשד"ר שירה עפרון, יועצת מיוחדת במכון ראנד היוקרתי בארה"ב, חזרה לישראל ב-2019 והצטרפה למכון למקרי ביטחון לאומי, התברר לה שלא רק שאף אחד בישראל לא עוסק בהיבטים הביטחוניים של משבר האקלים, אף אחד גם לא כל כך מבין על מה היא מדברת.
בזרועות השונות של הכוחות המזויינים של ארה"ב, היא מספרת, השאלה הזו נידונה כבר חמישים שנה. בשני העשורים האחרונים, האקלים כבר נכנס לפקודות כגורם קבוע, שחייב להופיע בהערכות המצב – וכל זרוע חייבת לדווח איך היא מתחשבת בו בבניית הכוח והפעלתו.
ובישראל, שיושבת בשכונה שעל כל מעלותיה האחרות היא גם אחד האזורים שמשבר האקלים ישפיע עליו קשה מכולם, זה עדיין נושא שרק מעטים חושבים עליו, ואף אחד לא מתכונן אליו באמת.
אפשר לחתוך את הנושא הזה מכמה כיוונים, וכולם יובילו לאותה מסקנה. מושקעים אצלנו משאבים אדירים בניסיון לנחש לאן פניהם של האויבים שלנו ולמה חמינאי מתכוון כשהוא אומר משהו, אבל אפס מחשבה מה תהיה ההשפעה של בצורות ממושכות, מאבקים על מים וקרקע שאפשר לגדל עליה מזון, אירועי מזג אוויר קיצוניים ושאר תופעות של המשבר על הביטחון שלנו. אנחנו קונים ומייצרים מערכות סופר-מתוחכמות ויקרות להפליא, משקיעים מאמצי על בהגנה עליהם ממתקפת סיייבר וחבלה פיזית, אבל לא שואלים איך הן יתפקדו במציאות שבה מה שנחשב היום לטמפרטורות קיצון תהיה המציאות הדי קבועה.
ואפשר גם להסתכל על זה מהזווית של הנטייה הקבועה שלנו לטמון את הראש בחול, גם כנגד סכנה ברורה ואפילו די מיידית, שלא נופלת תחת הקטגוריות הישנות של "איום". קחו למשל את רעידות האדמה: כמה פעמים כבר שמעתם שזו ודאות גיאולוגית-מתמטית שבשנים הדי-קרובות תהיה פה רעידת אדמה גדולה: באזור כמו שלנו רעידת אדמה בעוצמה של 6 או יותר בסולם ריכטר מתרחשת אחת למאה שנים בערך, והאחרונה הייתה בשנת 1927.
כמה פעמים שמעתם שאנחנו לא מוכנים, שיש בארץ מאות אלפי מבנים שיקרסו, שהמחיר יהיה כבד מזה של עימות צבאי? וכמה פעמים שמעתם שהתכניות להתמודדות עם הסכנה הזו לא יושמו? זה לא גורם לנו, לא לשלטון ולא לאזרחים, לצאת מגדרנו כדי שמשהו יזוז.
יש לנושא הזה לא רק השלכות מאיימות. ישראל היא מדינה של חדשנות, גם בתחומים שיוצרים פתרונות לחלק מההשלכות של משבר האקלים. אנחנו מובילים בעולם בתחומים כמו התפלה, יש לנו המצאות נהדרות באנרגיות מתחדשות. אנחנו יכולים וצריכים להסתכל על חלקנו בהתמודדות העולמית עם משבר האקלים ככלי ליצירת בריתות חדשות.
רק שבשביל זה צריך להחליט שזה חשוב באמת, ולא רק משהו שצריך לשלם לו מס שפתיים בביקור מדיני אצל הידידה הגדולה. בשביל זה אנחנו צריכים להכיר בזה שהדרך הצרה בה אנחנו רואים את העולם, הפריזמות הישנות שדרכן אנחנו בוחנים אותו, כל זה עומד להשתנות בעולם שבו גורמים כמו משבר האקלים יהיו הרבה יותר חשובים. אנחנו צריכים להבין שעולם, שיהיה חייב להתמודד באופן גלובלי עם בעיות גלובליות, לא תהיה לו יותר סבלנות למדינות ששבויות בפרדיגמות וסכסוכים שכבר לא רלוונטיים לבעיות האלה.
אומרים שבישראל, אם אתה רוצה שיקשיבו לך ויעשו משהו בעניין כלשהו, אתה חייב להלביש אותו באצטלה ביטחונית. אבל זו לא המטרה של השיחה עם שירה עפרון, להגיד לכם "משבר האקלים זה ביטחון" ואז אולי תתייחסו אליו ברצינות. מה שחשוב הוא שנרגיש שהאדמה העולמית באמת זזה, ששאלות חדשות דורשות תשובה והתשובות הישנות לא יתקבלו. מה שחשוב הוא לתרגם את זה לתודעה, ואחריה למעשה.
