אלכסנדר פן, שיש לי ספק גדול אם עוד לומדים את שיריו בבית הספר שלנו, כתב ב-1929 "הן לא לשווא פירזלתי את הדלת / בין שתי המולדות, בין רוסיה וא"י". השיר הנפלא הזה על שתי המולדות הוא לא רק הסיפור האישי של פן עצמו; הוא נוגע במערכת היחסים, שימיה כימי הציונות, בין המולדת הראשונה של חלוצי העלייה השנייה ורבים ממייסדי המדינה - ושל יותר ממיליון איש שעלו לישראל מברית המועצות לשעבר שישים שנה אחר כך - לבין המולדת המאומצת שבנו כאן.
כשחושבים על זה, זה די מדהים: יש בישראל הרבה יותר אנשים שהמילה הראשונה ששמעו בחייהם הייתה ברוסית מאשר דוברי אנגלית מהבית, אבל איפה מה שאנחנו חושבים ומרגישים כלפי ארצות הברית ואיפה תהום חוסר הידע לגבי רוסיה. כשמטוס מתוצרת אמריקנית ממריא משדה תעופה צבאי בישראל, עיניים רוסיות עוקבות אחריו מעל מסך המכ"מ במרחק קצר מהגבול, אבל כל כך מעט מהשיח שלנו לגבי עתידנו ועתיד האזור כולל בתוכו את רוסיה. הדלת התודעתית הזו מפורזלת אצלנו היטב.
זה בוודאי מפני שברית המועצות מזוהה אצלנו מאז שנות החמישים כתומכת הגדולה של האויב, זו שחימשה והדריכה את צבאות מצרים וסוריה ועמדה לצידן במלחמות הגדולות. זה בוודאי מפני שאנחנו מזדהים עם התרבות האמריקנית, אורח החיים האמריקני, הערכים האמריקניים כפי שאנחנו תופסים אותם, הרבה יותר מאשר עם מה שנדמה לנו שאנחנו יודעים על רוסיה, של חרושצ'וב וברז'נייב וגם של פוטין.
וזה בוודאי מפני שעם כל התהפוכות שחלו בעולם מאז קרסה ברית המועצות, לנו עוד נוח לתייג דברים לפי אורח המחשבה של העולם הקודם, כי זה פוטר אותנו מלחשוב באמת על מי אנחנו ואיפה אנחנו נמצאים בעולם החדש.
2 צפייה בגלריה
עפר שלח. אנחנו גם הצד החזק, שצריך להסתכל אחרת ולפעול כאילו יש לו אינטרסים קצת יותר רחבים מאשר הישרדות.
(צילום: הדר יואביאן)
יעקב קדמי פרץ לתודעה הישראלית כיאשה קזקוב, הבחור בן ה-20 שב-1967 דרש במכתב פומבי משלטונות ברית המועצות לאפשר לו לעלות לישראל, ולהפתעת כולם קיבל את מבוקשו. בערך הוויקיפדיה שלו מסופר שכאשר הגיע לכאן "המשיך במדיניותו הרעשנית, בדרישתו לתת אפשרות ליהודי ברית המועצות לעלות לישראל, בניגוד למדיניות הישראלית הרשמית - שגרסה שעדיף לפעול בדרכים שקטות, כדי לא להרגיז את השלטונות הסובייטיים. הממסד הישראלי אף חשד בתחילה שקזקוב הוא סוכן מושתל של הקג"ב".
אחר כך היה פעיל ב"נתיב", לשכת הקשר עם יהודי בריה"מ. בשנות התשעים, שנות העלייה הגדולה, היה ראש הארגון הזה, שתפקידו ותפקודו אינם ברורים עד היום להרבה ישראלים. הוא טבל אצבע בפוליטיקה, ייעץ לראשי ממשלות, והרבה להופיע בתקשורת. מ-2000 ועד 2016 היה מנוע כניסה לרוסיה בהוראת הפס"ב, ארגון ביטחון הפנים שירש את הקג"ב. הנה שוב ויקיפדיה: "מאז ומתמיד נחשב קדמי כ'עושה צרות' שאינו ירא לומר מה שהוא חושב, וכמי שדבריו הבוטים והישירים כמו גם חלק מפעולותיו, מעוררים מחלוקת ויכולים לעורר תרעומת בקרב חלקים מהציבור".
הדברים הבוטים והישירים האלה, שתוכלו לשמוע בהרחבה בשיחה בינינו, כוללים גם כמה דעות לא מקובלות על יחסי ישראל-רוסיה וישראל והעולם. במשתמע, יש בהם ביקורת לא רק על מה שהוא רואה כהחמצה גדולה שלנו ביחסים האלה, אלא על הדרך שבה נוח לישראל לתפוס את עצמה ועל המחיר של הנוחות המחשבתית הזו.
בואו נרחיב את העמדה של קדמי לגבי צרות האופקים שלנו ביחס לרוסיה, ונשאל את עצמנו באמת איך אנחנו רואים את העולם. הקמפיין של בנימין נתניהו במערכות הבחירות האחרונות נשען על הטענה שהוא, ורק הוא כמובן, עשה את ישראל למעצמה. כמו לא מעט דברים אצל ביבי, גרעין האמת נעטף בשכבות עבות של האדרה עצמית, גוזמאות וסילוף עובדות. מי ששמע אותו היה באמת יכול לחשוב שלפניו היו כאן רק תפוזים, ביצות ופיגועים, ורק המנהיג החד-פעמי ששלט כאן 12 שנה הביא לנו שלום ושגשוג, מעמד עולמי והיי טק שאין כמוהו.
אבל הנה גרעין האמת: בעשורים האחרונים, במעשינו ובמחדלי אחרים, נבנה פה כוח שהוא בלי ספק מעצמה אזורית. ברדיוס של 1,500 ק"מ לפחות אין מדינה שכוחה המדיני, הצבאי, הכלכלי והחברתי דומה לזה של ישראל. בעשור האחרון המזרח התיכון מתרסק סביבנו, ואנחנו עולים כפורחים. "ישראל צומחת מסביבנו / היא חזקה יותר מכל חסרונותינו", כתב עלי מוהר ושר אריק איינשטיין, שדייקו כהרגלם.
אבל מטעמים של נוחות מחשבתית ופוליטיקה פנימית, המעצמה האזורית הזו ממשיכה לתאר לעצמה את עצמה כמדינה קטנה ומוקפת אויבים, שבכל שניה מרחפת מעליה סכנת השמדה. זה קל לנו מפני שכך אפשר להצדיק, לעצמנו ולעולם, כל מעשה כוחני ומחדל מחשבתי שאנחנו עושים או לא עושים. כך אפשר לתרץ לעצמנו למה אנחנו לא פועלים גם בנושאים שבהם אנחנו בבירור הצד החזק, זה שצריך להסתכל אחרת ולפעול כאילו יש לו אינטרסים קצת יותר רחבים מאשר הישרדות.
רוסיה אינה ידידה או אויבת של ישראל. היא כוח עולמי במעמד שאפשר להתווכח עליו, אבל היא כאן. היא פועלת, כאן ובכל מקום, על פי תפיסת עולם ואינטרסים, שמקבלים כמובן מאליו את זה שיש בהם סתירות, ושאפשר להיות יריבים ולשתף פעולה באותו הזמן ממש.
הבריחה מן התפיסה המעצמתית עושה אותנו שקופים, חד-ממדיים, נוחים לקריאה. הדיאלוג המצומצם שלנו עם רוסיה, שמתמקד בהיבטים טקטיים ומתגאה בכך שיש "קו אדום" בין הקריה בתל אביב לכוחות הרוסיים בסוריה, ומטוס שלנו לא מתחכך בטיל רוסי כשאנחנו תוקפים שם על בסיס קבוע, הוא דיאלוג של מעצמה עם מדינה שמפעילה כוח, אבל אין לה עוצמה. בגלל זה לרוסים באמת לא אכפת שנפציץ, אבל כשפוטין מתיישב לסדר את סוריה הוא עושה את זה עם רוחאני וארדואן, וישראל לא בחדר, אלא משחקת בחוץ עם מטוסי הקרב שלה.
רוסיה, בהקשר הזה, היא משל. הוא רלוונטי במיוחד דווקא משום שלכאורה, אותה אנחנו אמורים ללמוד ולהבין הרבה יותר מאשר כוחות אחרים. אחרי הכול, עבור כל כך רבים מאיתנו היא נמצאת בצד השני של הדלת המפורזלת – זו שהמפתח שלה נמצא אצלנו ביד, אבל אנחנו כל כך פוחדים להשתמש בו.
