מכל הנושאים שבהם עוסקת המערכת הציבורית בישראל, אין סבוך יותר, מקצועי יותר וקשה יותר ללימוד מעמיק מאשר הבריאות. בדיונים שבהם נטלתי חלק כחבר בוועדת הכספים של הכנסת, אפשר היה להבין את הדברים המרכזיים שמרכיבים את תקציבי רוב המשרדים גם במסגרת הדחוסה של דיוני תקציב שיש להם סד זמנים ידוע וקצר. כשזה הגיע לבריאות, אפילו חברי כנסת נבונים ומנוסים התקשו לרדת לנבכי החישובים, בעיקר מפני שזה באמת מסובך. תאמינו לי, תקציב הביטחון הוא סיפור פשוט ביחס לזה.
אבל הנה משהו פשוט להבנה, שבשנתיים האחרונות – שבהן, לראשונה בתולדות ישראל, ענייני בריאות פותחים את מהדורות החדשות ותופסים חלק עצום של הדיון הציבורי – הפך לנחלת הכלל: מערכת הבריאות שלנו, שיש בה רופאים טובים ונוצקה על יסודות מתקדמים ברמה עולמית (קופות החולים, למשל), היא מערכת מורעבת, עובדת באי-ספיקה, מאיימת להתמוטט. וכמאמר הפתגם הישן, בעוד הבית (במקרה הזה בית החולים) בוער, הסבתא הממשלתית מסתרקת ועוסקת בזוטות.
הנה נתון אחד מיני רבים, אותלו העלה יו"ר הסדרות הרופאים פרופ' ציון חגי בדיון של ועדת הקורונה בראשותי: בעשור הקרוב יפרשו לגמלאות מחצית מהרופאים הפעילים בישראל. אתם קוראים טוב, חצי מהרופאים שיש לנו, שממילא מספרם לאלף איש נופל משמעותית מהסטנדרט של מדינות מתקדמות, יצאו לפנסיה עד 2030. הסיבה פשוטה: מרביתם הגיעו לכאן בעליה הגדולה במדינות ברית המועצות לשעבר, ומגיעים עכשיו לגיל פנסיה.
וזה, כאמור, רק נתון אחד. הייתי יכול להציג לכם מספר מיטות, אחיות או כל נתון אחר לאלף נפש; את נתוני התמותה בפריפריה לעומת המרכז, את ההוצאה הציבורית לבריאות כחלק מכלל ההוצאה, איזה נתון שאתם רוצים. השורה התחתונה תישאר אותו דבר. כמו שאומר ד"ר אודי פרישמן, יש לנו רופאים מצוינים ומערכת כושלת.
ד"ר אודי פרישמןצילום: לני מידןד"ר פרישמן הוציא בימים אלה ספר, "העיקר הבריאות" (הוצאת סלע מאיר). שווה לכם לקרוא. אני מקווה שהוא יעורר ויכוח, ואם זה יקרה, הדבר הראשון שתשמעו הוא שהזווית שלו מוטה, בגלל המקום שממנו הוא בא. כי כמו כל מי שמביע דעה מנומקת בענייני בריאות, גם ד"ר פרישמן הוא תוצר של בית גידולו ושל המערכות שבהן עבד. אביו, גינקולוג בכיר, ניהל את בית החולים הפרטי אסותא, הגדול בישראל. פרישמן עצמו עבד בו עוד כשלמד באוניברסיטה, ולימים היה סגן מנהל אסותא, מנהל אגף הבריאות בחברת הביטוח "הפניקס" ומנהל החברה הכלכלית של קופ"ח לאומית. זה רקע עשיר, שונה מזה של רוב הבכירים במערכת הציבורית, שבדרך כלל גדלו במערכת הצבאית ובבתי החולים הגדולים.
זו עוד אחת מהרעות החולות של הדיון על הבריאות: הנושא לא רק מסובך, אלא גם מלא באינטרסים, מגלגל עשרות מיליארדים, רווי ביצרים. ומצד שני, נדמה לכל אחד מאיתנו שברור מה טוב ומה רע. אחרי הכול, מדובר בחיי אדם, וזה צריך להיות הקריטריון העליון.
רק שכל הסיפור של בריאות, באורח בלתי נמנע, הוא תמחור של חיי אדם ואיכותם, מקום שבו הכרעות מוסריות כבדות מיתרגמות בסוף לשקלים. כל דיון על סל התרופות הוא כזה: מה לתעדף בתוך תקציב נתון, תרופה שתאריך את חייהם של לא מעט חולי סרטן סופניים בכמה חודשים, או תרופה למחלה נפוצה הרבה פחות, שעשויה להציל חייו של ילד ולתת לו תוחלת חיים ארוכה ואיכותית?
בראשית ימי הקורונה אמר לי מומחה למגפות, בשיחה פרטית מחוץ לאולפן טלוויזיה, שיש דבר כזה "תוחלת של שנות איכות". הוא לא העז להגיד את זה בתוך האולפן, כי מיד היו מתנפלים עליו בצעקות שהוא מוציא זקנים וחולים להורג.
אבל במקרה של מדינת ישראל, דברים הרבה יותר בסיסיים לא קורים. יותר מ-5,000 איש בשנה מתים בבתי החולים מזיהומים. לקח שנים רבות כדי לאשר תוכנית לאומית להקטנת המוות מזיהומים בעלות של כ-50 מיליון שקלים, סכום שמערכת הביטחון אפילו לא סופרת אחרי הנקודה, כי היא אמונה על שמירה על חיינו.
בישראל, משרד האוצר פועל כבר שנים רבות תחת ההנחה, שבבריאות היצע מייצר ביקוש. אם יהיו יותר מיטות, יהיו יותר חולים. אפילו את התקנים שנוספו בתקופת הקורונה קבעו באוצר כזמניים, ומערכת הבריאות אמורה להחזיר אותם בהדרגה, על ידי כך שמי שיפרוש לא יוחלף עד שהמספרים יחזרו למה שהיה לפני המגפה. פרישמן אומר על זה שהגישה של האוצר למערכת הבריאות "היא גישה פטרנליסטית, מתנשאת, שגורמת לאנשים למות".
בגלל הגישה הזו, ובגלל שאנחנו לא מסוגלים להרים שום פרויקט ארוך טווח – לא רכבת תחתית בגוש דן, לא שדה תעופה בינלאומי נוסף ולא בית חולים בצפון או בדרום – מספר מיטות האשפוז בישראל לאלף נפש נמוך בשליש מהממוצע ב-OECD. בגלל זה כל מה שאתם שומעים ממשרד הבריאות, כולל תוספות תקציביות מפעם לפעם והסדרים נקודתיים של בעיות בוערות (המתמחים) וסיפורים ממוחזרים על בתי חולים חדשים (להקים בית חולים זה סיפור לשנים, הרבה יותר מאורך חייה של ממשלה|), זה במקרה הטוב פלסטר ובמקרה הרע אחיזת עיניים.
לפרישמן יש תוכנית. עיקרה הוא הפרדה מוחלטת בין הרפואה הציבורית לפרטית, כשרופאים בכירים שיסיימו שירות משמעותי, כולל תפקידי ניהול, במערכת הציבורית יוכלו אחר כך לעבוד באופן פרטי באותם בתי חולים עצמם, בעוד מי שייצא בגיל מוקדם למערכת הפרטית יעבוד בה בלבד. חלק גדול מן הרפואה יעבור לקהילה. במקביל הוא מציע תכנית להכשרת רופאים בארץ ובחו"ל, ביטול של הביטוחים המשלימים של קופות החולים (שב"נים), הגדלת ההוצאה הציבורית ומס הבריאות וכל מה שמעבר לכך יבוא מן הביטוחים של חברות הביטוח.
אפשר להתווכח על כל פרט בתוכנית הזו, אבל בדבר אחד אין ספק: היא מציעה פתרון כולל, לא רק פלסטרים – שזה מה שעושה משרד הבריאות כבר הרבה מאוד שנים. ועוד דבר ברור לכולנו: מה שיש עכשיו לא עובד.
ישראל היא מדינה צעירה, כי אנחנו עושים הרבה ילדים – שגם הם, כמובן, צריכים טיפול רפואי ראוי. אבל התארכות תוחלת החיים מכתיבה, שבעוד עשר שנים יעלה שיעור בני ה-65 ומעלה אצלנו מ-11% היום לכ-15%. זה עדיין נמוך יחסית לעולם המערבי, אבל זה הרבה, בוודאי במספרים מוחלטים. וזה ימשיך לעלות, כי אנחנו חיים יותר ולכן גם חולים יותר. אלה מספרים אחרים בבריאות ובסיעוד.
אנחנו נחיה בעולם שבו החידושים הטכנולוגיים בתחום הרפואה המותאמת אישית והטיפול המתקדם יאפשרו למי שיש לו אמצעים לחיות יותר, הרבה יותר, אבל השאלה מהי רפואה ראויה ומספיקה למי שאין לו כסף לממן את זה באופן פרטי תהיה חשובה מאי פעם.
אנחנו לא יכולים לגשת לסוגיות האלה באותה דרך שבה זה נעשה עד עכשיו. אנחנו חייבים להבין אותן, להתווכח עליהן, לדרוש פתרונות שמחזיקים מים לאורך זמן. כמו בכל דבר בעידן שבו אנחנו חיים, הדרכים הישנות מובילות למבוי סתום. במקרה הזה, זה מילולית עניין של חיים ומוות.
