ב-1993 היה שאול אריאלי מפקד החטיבה הצפונית ברצועת עזה. המשימה העיקרית שלו הייתה המלחמה בטרור ברצועה. הימים ימי אהוד ברק כרמטכ"ל, וצה"ל – שמאז ומתמיד מחפש תיאוריות מבפנים ומבחוץ כדי לארגן את עצמו - ייבא מעולם העסקים ומצבאות אחרים את תיאוריית "ניהול איכותי טוטאלי" (Total Quality Management - TQM). ביקרתי אצלו כעיתונאי, ושאול הסביר לי, בפירוט וקפדנות כדרכו, איך הוא מיישם את התיאוריה הניהולית הזו בציד המבוקשים.
"האמת היא" - הפרקים הקודמים:
אנחנו מכירים הרבה שנים. צמחנו במקביל בחטיבת הצנחנים, חלקנו בינינו את תפקיד הסמ"פ בתרגיל הסיכום של קורס הקצינים, שירתנו במקביל כסגני מפקדים ביחידות החטיבתיות של החה"ן והעורב, ושיתפנו פעולה נגד האויב המשותף – סיירת הצנחנים, כמובן.
שאול גדל בשדרה הלוחמת והצטיין בה, אבל למרות הצלחתו לא המשיך במסלול הפיקודי. שתי תכונות ושינוי היסטורי אחד העבירו אותו אל מאחורי השולחן בקריה: נכונות, ואפילו ששון, להתעמת עם בכירים ממנו, יחד עם תבונה ויכולת ניתוח, והסכם אוסלו ששינה את הדגש בצה"ל והצריך קצינים כמוהו בתכנון השלבים הבאים של יישום ההסכם.
זה מה שעשה בשבע השנים האחרונות לשירותו במגוון תפקידים, ואחרי שהכול התפרק עזב את הצבא. מאז, כבר עשרים שנה, הוא נלחם כדי להוכיח שזה אפשרי. שהצורך הקיומי שלנו להגדיר את עצמנו ואת גבולותינו, לגאול את עצמנו ממארת השליטה בעם אחר ולהציל את החזון של מדינה יהודית ודמוקרטית, החזון הזה לא עלה בעשן של האינתיפאדה השנייה ולא טבע ב-12 שנים שבהן בנימין נתניהו שפך עליו עוד ועוד מים קרים.
הוא עושה את זה באותה דרך שבה צד מבוקשים: בהיגיון קר, בגיוס של עובדות, ידע וניתוח שיטתי כדי להציג תמונה מלאה, בעקשנות של מי שמאמין בצדק של מה שהוא אומר ומאמין שאם רק תקשיב לו גם אתה תשתכנע. רק שבצד השני עומדים מיתוסים, צרכים פוליטיים, ובעיקר פחד. הרבה פחד. ואולי בגלל זה, אולי בגלל שפחד כמעט תמיד ינצח היגיון, פחות ופחות אנשים נשארו כדי לערוך יחד איתו את המלחמה הזאת. 54 שנים אחרי מלחמת ששת הימים, אנחנו הרבה יותר קרובים לפלונטר טוטאלי מאשר לניהול איכותי.
המפעל של אריאלי מרשים, וכל כולו מכוון להתמודד עם הטענה שפתרון שתי המדינות נגמר, חלאס, איננו – ואולי לא היה באמת מעולם. בארבע השנים האחרונות הוציא לאור אסופות של מאמרים, חוברת הבוחנת את "תוכנית המאה" של טראמפ, אטלס מפות, המציג את כל גבולות ישראל כפי ששורטטו בהסכמים, הצהרות בינלאומיות ותוכניות מדיניות מאז ראשית הסכסוך, וספר בשם "ככה בדיוק קרה?" שבו הוא חוקר 12 מיתוסים ישראליים על הסכסוך.
החוזק והחולשה של המפעל הזה הם במתודה המאחדת אותו: הוא מתמקד בעובדות, מפות, ובניקור חסר פשרות במיתוסים המעצבים את חיינו. אבל הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים ובינינו לבין חלק גדול מהעולם הערבי לא מחזיק מעמד ומתעצם כבר יותר ממאה שנה בגלל ויכוח על עובדות. רציונלית אפשר לפתור כל דבר, בוודאי ויכוח על דברים פיזיים כמו גבולות ופליטים. סכסוך לאומי-דתי, וזה מה שיש לנו פה, צומח מתוך מקומות אחרים.
כל יועץ פוליטי מתחיל יגיד לכם שהדרך היעילה ביותר להניע קולקטיב היא הפחד. רק לעיתים נדירות אפשר לנצח עם קמפיין של תקווה, שמציג אפשרות לעתיד טוב יותר ומבקש מאיתנו לקפוץ מעל התהום של הפחדים שלנו עצמנו. פחד ואיום הם המכנה המשותף הנמוך ביותר, ולכן היעיל ביותר, של בני האדם כקבוצה.
ופה הפרדוקס הישראלי: כבודדים, אנחנו נועזים ומוכנים לקחת סיכונים. ישראל היא סטארט-אפ ניישן לא מפני שיש פה יותר שכל מאשר במקומות אחרים, אלא מפני שיש פה ריכוז של אנשים שמוכנים לקחת סיכון בחייהם הפרטיים, ברכושם, בנכונות שלהם להיות ניידים ולשים הרבה על כף המאזניים. כקולקטיב, אנחנו שמרנים, נצמדים לפחדים של עצמנו, חוששים שאם נכיר בזה ש"מעטים מול רבים" או "נתנו להם הכול והם אמרו לא" הם רק מיתוסים במחשבה שלנו ולא אמת מוצקה – לא נדע עוד מי אנחנו.
במשך שנים ניסו תומכי פתרון שתי המדינות להפחיד את הציבור לכדי הסכמה. הציגו לנו את העתיד המדיני של ישראל כשחור משחור, תוך שימוש בדוגמה ההיסטורית של דרום אפריקה. כמוהם, נהיה למצורעים שבאומות: ירחיקו אותנו מארגונים בינלאומיים, ירדפו נציגים ישראליים ברחבי העולם, יפגעו בנו מדינית, כלכלית ותרבותית עד שלא נחזיק יותר מעמד.
זה לא עבד, כי המציאות לא נהגה בהתאם ועוד יותר מזה כי הדרך להתמודד עם פחד איננה ביצירת פחד גדול עוד יותר. כשמאיימים על אנשים הם מצטופפים יחד, מפנים את הקנה כלפי חוץ ומודיעים לעולם שאותם לא יכניעו.
"העולם כולו נגדנו" שרו כאן כבר בשנות השישים, עוד לפני מלחמת ששת הימים. ובשנים האחרונות העולם הליברלי מזוהה אצלנו, לא בלי צדק, כמי שאיבד את המצפן שלו והוא נע לאבדון. בנימין נתניהו לא היה רק סוחר הפחד היעיל ביותר שהכרנו; הוא גם ענה לצורך פנימי עמוק שלנו כשהיה לחבר הכי טוב של שליטים כמו טראמפ ואורבן ובולסונרו, שקראו תגר על הגלובליזציה, גלי ההגירה, הצורך הזה לקבל את השונה ולא לשפוט ולהפנות שלוש אצבעות כלפי עצמך כשאתה מצביע בהאשמה על האחר.
במובן הזה, המהלך המודע של נתניהו – ועד כה, גם של מה שמכונה "ממשלת השינוי" – לחיזוק החמאס על פני הרשות הפלסטינית, מתכתב עם הצורך שלנו להמשיך ולהחזיק בדמות האחר הדמונית של הפלסטינים בכלל. ובואו נגיד את האמת, הפלסטינים עשו לא מעט כדי ליצור את הדמות הזו.
כשאריאלי מדבר על הוויתור ההיסטורי שעשה אש"ף לפני 33 שנים, על כך שבהסכמי אוסלו הפלסטינים קיבלו מראש את קיומה של ישראל ואת החובה שלהם להסתפק רק ב-22% משטחה של פלסטין ההיסטורית, הקהל שאליו הוא מדבר רואה מחבלים מתאבדים ובתי קפה מתפוצצים ושנאה בעיניים. שככה בדיוק זה קרה, לפני פחות משני עשורים.
בסוף זה מגיע לדיון הקשה באמת, זה שבינינו לבין עצמנו. השאלה היא לא אם העולם יהפוך אותנו לדרום אפריקה, אלא כמה אנחנו באמת חוששים מהמדרון שמוביל אותנו לשם. אחת ההצלחות הגדולות ביותר של הימין הישראלי, בסיועו המלא של שמאל שאיבד את הביטחון והכיוון, היא ההגחכה עד כדי מיאוס של מילים כמו "כיבוש".
כששאול אריאלי ואני היינו קצינים בצנחנים, לא עשינו עוצר ולא רדפנו בסמטאות אחרי ילדים ובטח לא גרנו שבוע בבית של משפחה פלסטינית והיינו צריכים לשמור על החיילים שלנו שלא יאכלו להם מהמקרר. זה היה מזמן, והשתנה מהותית כבר לפני עשורים. השירות של הילדים שלנו, באותן יחידות ממש, כבר היה טבול עד צוואר במלאכת הכיבוש.
הרבה שנים אני שואל את עצמי איך זה עוד לא יוצא החוצה. איך ההשפעה של המלאכה הזאת, שמשפילה בראש וראשונה את הנכבש אבל גם פוצעת את נפשו של הכובש, לא מתפרצת דרך הנשמה של מאות האלפים מאיתנו שכבר עברו אותה. יכול להיות שזה כן קורה, בתופעות שאנחנו לא מייחסים בהכרח לאפקט הממאיר של השליטה בעם אחר. אבל כל עוד אנחנו לא מזהים את זה עם המקור, כל עוד שורש הרע נתפס בעיני רובנו כהכרח, כי אין ברירה אחרת, המצב לא נפתר.
זו כנראה הסיבה לכך שהרוב המכריע של מי שעסקו בדבר הזה במו ידיהם שנים רבות, חושבים שחייבים למצוא פתרון. "כשאתה עושה את הדברים האלה מספיק זמן, אתה חייב להיות קצת שמאלני", אומר אחד מראשי השב"כ בסדרה המופתית "שומרי הסף" של דרור מורה. אבל כמו שאומר אריאלי, שהוא עצמו חבר ב"מפקדים למען ביטחון ישראל", כשזה קורה הם נגררים מיד לבור הממאיר של פוליטיקת הזהויות: אתם אומרים את זה כי זו העמדה המקובלת באליטה השוקעת שלכם, בשכבה החברתית שהייתה רקע הגידול שלכם. כי אחרת לא תוכלו לבוא בסלונים של צפון תל אביב ולקבל ג'ובים נוחים אצל החברים שלכם שחושבים כמוכם. וגם אם יש בדברים שמץ של אמת, כי לכל אדם יש קרקע שעליה צמח, ברגע שאנחנו בפוליטיקת הזהויות שום דבר מעשי כבר לא יצמח מזה.
ההישג הגדול ביותר, ופוטנציאל הכישלון הגדול ביותר, של ההתנחלות האמונית, היא הפיכת הדיון מדיון אידאולוגי אמיתי – למה חזרנו לציון, למה בנינו דווקא פה את הבית הלאומי שלנו – לדיון ביטחוני. זה הרחיב מאוד את מעגל התמיכה שלהם, כי חששות ביטחוניים משותפים להרבה יותר אנשים, אבל גם הניח להם מוקש: אם הממסד הביטחוני ייתן חותמת כשרות להסדר מדיני, הטיעון הביטחוני יישמט ואל הטיעון האידיאולוגי יהיה קשה מאוד לחזור.
פעם אחר פעם, מימי מנהלות ההסדר שאריאלי עמד בראשן בשנות התשעים ועד ימי המו"מ של ג'ון קרי ב-2014, הניחו אנשי המקצוע על השולחן פתרונות לכל הקושיות הביטחוניות. בימי קרי הכין אגף התכנון של צה"ל מסמך ובו 26 סוגיות ביטחוניות הנובעות מהסדר אפשרי עם הפלסטינים, ותשובות משביעות רצון לכולן. בוגי יעלון, אז שר הביטחון, בלם את המסמך ולא נתן להציג אותו בפני ראש הממשלה נתניהו (שספק אם רצה לקרוא) או הקבינט.
זו הסיבה למתקפות החוזרות ונשנות של האנשים היותר נבונים בימין העמוק על צמרת צה"ל ושירותי הביטחון. הם יודעים שאלה יהיו האנשים שאליהם יפנו התקשורת והציבור כשהסכם יהיה מונח על השולחן, והם מבקשים להחליש אותם כבר היום. זה מה שעמד מאחורי המתקפות המאורגנות על גדי איזנקוט בפרשת "נאום המספריים" או אלאור אזריה. אני לא בטוח שזה עובד; מה שבטוח הוא שרבים מהמפקדים האלה, בעיקר אלה שזה מקרוב השתחררו ועדיין יש להם מוניטין בציבור, שומרים את פיהם סגור למרות שהמשך השיתוק הוא בעיניהם סכנה למפעל הציוני.
גולת הכותרת של דוקטרינת נתניהו הייתה "הסכמי אברהם", סדרת הסכמי השלום של שלהי ימי טראמפ. זה היה ניצחון בכמה חזיתות: הסכמים טובים לכשעצמם, שפתחו לישראל שווקים חדשים ויעדי תיירות; ביסוס של תפיסת "רק ביבי יכול", והוכחה לעוצמה ולהשפעה שצברו נתניהו ואנשיו בבית הלבן של טראמפ, ומעל לכל בעיטה מרהיבה בפרצופה של התזה הישנה של השמאל – "המזרח התיכון אף פעם לא יקבל אותנו כל עוד לא נפתרה הבעיה הפלסטינית".
אפשר להתווכח עד כמה באמת התזה הזו קרסה. עד כמה באמת נוכל ליצור פה חזית אחת, שתחזיר את ארצות הברית למזרח התיכון כתומכת של בנות בריתה במאבק על ההגמוניה מול רוסיה וסין, ותציב את האינטרס הישראלי על השולחן בכל דיון על עתיד האזור, בלי תזוזה של ממש בינינו לבין הפלסטינים. אבל הבעיה הגדולה באמת היא בהישג: אם אנחנו נשארים עם הבעיה, מה השגנו?
זה אפשרי, אומר אריאלי. הוא מחלק את ארבע סוגיות הליבה – טריטוריה, ביטחון, ירושלים ופליטים – לשני צמדים, שיש בתוך כל אחד מהם זיקות. זיקות בין שני צמדים. כשישראל נותנת בהיבט הטריטוריאלי ומסכימה לגבולות 67' עם חילופי שטחים, הפלסטינים הולכים לקראתנו בנושאי הביטחון והפירוז. ואם ישראל תכיר בבירה פלסטינית במזרח ירושלים, הם ילכו לקראתנו בנושא הפליטים, שיישאר אתוס ללא מימוש מעשי.
בדיחה ישנה מספרת על שיכור שיושב בבר מול כוסית מרטיני ריקה, ומנסה לדוג את הזית שבתוכה עם כפית. מנסה ומנסה, ובכל פעם הזית מחליק החוצה. אחרי שעה נמאס לזה שיושב לידו, והוא לוקח קיסם, נועץ בזית ושולף אותו החוצה בתנועה אחת. "חוכמה גדולה", אומר השיכור, "כבר שעה אני מעייף אותו".
שאול אריאלי לא מתעייף. פעם אחת פעם, בכפית ועוד כפית של ידע וניתוח, הוא מנסה להראות לנו שאפשר לתפוס את הזית. השלטון בישראל, זה שיש לו את הקיסם ביד, מחטט איתו בשיניים ומתייחס לאריאלי כמו מטרד. הנרטיב של "קודם נתעסק בפנים ונשאיר את מה שלא מסכימים בחוץ" שולט בציבור שפעם דרש שלא יגידו יום יבוא אלא יביאו את היום, כי הזית עוד לא התעייף אבל אנחנו כן.
הבעיה היא רק שהזית הזה זה החיים שלנו, האופי הלאומי שלנו, השאלה אם הילדים שלנו ירצו לחיות פה. ואם התעייפנו מזה, אוי לנו.
