"עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". הציטוט הזה מיגאל אלון הוא להיט לא קטן אצל פוליטיקאים בהקשרים שונים, וכמו כל ציטוט כל אחד לוקח אותו למקום שנוח לו. בימים האלה, שבהם מנהיג שיש ספק ברציונליות שלו מזעזע את העולם ומשתמש בטענה שהמדינה שאותה הוא תוקף לא ממש הייתה קיימת מעולם, נראה שלא צריך להסביר את חשיבות ההיסטוריה. אלא אם כן אתם בישראל.
אם אתם רוצים מיקרוקוסמוס של מה שקרה לרוח הישראלית ב-73 שנים, נדמה לי שלימודי ההיסטוריה בבתי הספר הם מקום טוב להתחיל בו: מה לומדים, איך לומדים, מה לא לומדים בכלל. לא מזמן כתב אורי משגב מאמר ב"הארץ", שהביע חלחלה מהתוכן של לימודי ההיסטוריה לבגרות של בתו. מה שראה שם – צרות אופקים, קורבנות, אין אף עם חוץ מהיהודים ורוב ההיסטוריה היהודית היא השואה – לא הפתיע אף הורה שהיה לו ילד במערכת החינוך הישראלית בעשורים האחרונים.
יש לכל זה קשר ישיר למדיניות ערלת הלב והנימוקים המזעזעים של הממשלה הנוכחית ביחס לפליטים מאוקראינה. יש לזה השפעה ישירה על כך שישראל, מדינה עם עוצמות שיש למעט מדינות בעולם, ממשיכה לקבל החלטות כמו ועד קהילה של עיירה מפוחדת בגולה, ולברוח מהכרעות לגבי עתידה ואופייה. ומי שלא מבין את הקשר הזה, כנראה עבר בהצטיינות בגרות בהיסטוריה על פי משרד החינוך שלנו.
2 צפייה בגלריה
עפר שלח. אם ללמד תלמידים לחקור בעצמם זה אומר לעסוק בסוגיות נפיצות בהיסטוריה שלנו - נמנעים מזה, במחיר של גידול דורות עם בורות עמוקה
(צילום: הדר יואביאן)
ד"ר יעל שטרנהל מלמדת היסטוריה ולימודים אמריקניים באוניברסיטת תל אביב. יש בחדר שלה תעודות הוקרה על הצטיינותה כמרצה, אבל תקשיבו לשיחה איתה ויהיה לכם ברור שהייתם רוצים ללמוד, ולא משנה באיזו מסגרת, אצל מורה כמוה: רהוטה, ידענית, דעתנית, ובעיקר אוהבת את מה שהיא עושה. בגיל 25 היא כבר הגישה את משדר הבחירות בערוץ הראשון של אז, אבל לדבריה עוד הרבה לפני זה ידעה שאם רק תוכל, הדבר שהיא הכי רוצה הוא ללמוד וללמד היסטוריה.
היא היסטוריונית מהבית, בתו של חתן פרס ישראל פרופ' זאב שטרנהל ז"ל, אבל מה שיותר חשוב לענייננו הוא שהיא תוצר של מערכת חינוך שבמובנים מסוימים הייתה ואיננה עוד. זה לא שהיה פה שמח או מושלם לפני שנולדתם; זה לא שפעם לא היו פה נראטיבים חד-צדדיים והתערבות פוליטית במה ואיך לומדים. אבל נדמה שככל שהזמן עובר לימודי ההיסטוריה בישראל נעשים צרים יותר, מפוחדים יותר, רחוקים יותר ממה שאמור ללמד תלמידים להכיר ולאהוב את התחום המופלא הזה.
רוב השינוי הזה נובע מפחדנות. אם מלחמת העולם השנייה היא כמעט כולה שואה, לא צריך לשאול שאלות מטרידות לגבי מה שהיא מלמדת על האופי האנושי בכלל, אולי גם שלנו. אם ללמד תלמידים לחקור בעצמם פירושו לעסוק בסוגיות מההיסטוריה של מדינת שישראל שיכולות להיות נפיצות פוליטית – שנות החמישים, המלחמות הגדולות, המחלוקות החברתיות והפוליטיות – אז נימנע מזה, במחיר של גידול דורות שיש להם בורות עמוקה בהיסטוריה הקרובה של המקום שהם חיים בו.
הפחדנות הזו קשורה קשר ישיר לערעור תחושת הצדק שלנו בתוכנו פנימה. כשיש לך תחושה פנימית של צדק עמוק אתה לא רק יכול להרשות לעצמך להיות נדיב ופתוח לאחרים, אתה גם מרגיש שזה מחזק את הצדק שלך עוד יותר. כשבן-גוריון אמר שעתידה של ישראל תלוי בכוחה ובצדקתה, לזה הוא התכוון.
אם יש דבר אחד שההיסטוריה מלמדת אותך, זה שלכל אחד יש סיבות. יש מעט מאוד מקרים של רשע מוחלט, וכמו במקרה של השואה, גם אותו ביצעו אנשים שקמו מדי בוקר ונישקו את הילדים שלהם והלכו לעבודה וחשבו שהם עושים את מה שצריך. שטרנהל מספרת איך, במהלך המחקר לספר הראשון שלה שעסק בעבדות בארה"ב, נתקלה במכתבים של קצין בצבא הדרום שנהרג במלחמה, למדה להכיר אותו ואפילו נקשרה רגשית לטקסטים שלו. זה גרם לה להבין שגם היא, לו הייתה אישה לבנה בתקופת העבדות, לא בטוח שהייתה יכולה לצאת נגד המערכת שבתוכה גדלה – שביצעה לאורך מאות שנים את אחד מהפשעים האיומים ביותר נגד בני אדם אחרים.
אדם צריך ביטחון עצמי כדי להכיר בדברים האלה. הוא צריך הומניות, חמלה, עקרונות מוסריים והיכולת לעמוד בפני הידיעה שקשה מאוד לחיות לפיהם. את כל הדברים האלה אנחנו צריכים ללמוד מההיסטוריה. רק שכמו שאנחנו מלמדים היסטוריה, סיכוי גדול בהרבה שנקבל את ההיפך.
