מעט מאוד סוגיות לאומיות הן מתסכלות כמו סוגיית הבדואים בנגב. כמעט 300 אלף איש, קרוב לשליש ממספר התושבים בנגב בכלל, שרובם מרוכזים באזור קטן יחסית, הציבור העני ביותר והמנותק ביותר בישראל. אבל לא פחות מהתנאים האובייקטיביים האלה, הבדואים בנגב הם נייר הלקמוס שלנו: הדרך שבה אדם רואה אותם מעידה באופן מובהק על מיקומו בסרגל של פוליטיקת הזהויות הישראלית.
בעשורים האחרונים, הבדואים הם המגזר המזוהה יותר מכולם עם המילה השחוקה "משילות", שגם היא מעידה על האומר יותר מאשר על המצב עצמו. לאנשים כמו בצלאל סמוטריץ' ואיילת שקד המצב בנגב הוא הוכחה לרפיסות השלטון, המאפשר לערבים לחיות ללא חוק (ולצביעות מערכת המשפט שנוהגת אחרת ביהודים החיים ללא חוק, למשל המתנחלים); בשמאל הסיפור הבדואי מוכיח אפלייה מכוונת של ערבים. ובתווך חיים לא רק מאות אלפי בני אדם במגזר הצומח ביותר דמוגרפית בישראל, אלא חבל ארץ שלם שבו חיים פחות, עניים יותר, סובלים יותר מפשע ומהזנחה.
המדינה השקיעה במגזר הבדואי לא מעט כסף, עוד לפני שמנסור עבאס ומפלגת רע"מ, ששיעורי ההצבעה לה במגזר הבדואי גבוהים במיוחד, הפכו לחלק מהקואליציה. הכסף הזה נעלם כמו מים באדמה, בעיקר מפני שלא התלוותה לו ראיית עולם אחרת. כנראה שלראות סוגיה לאומית דרך משקפיים אחרות קשה לנו הרבה יותר מאשר להכניס את היד לכיס.
כשמבקשים להצביע על דרך אחרת, אחד השמות הראשונים שעולים הוא מוחמד אלנבארי. אלנבארי צמח מהאוהל שבשולי הישוב חורה להשכלה של דוקטור בכימיה, משרה מכניסה בחברה צומחת ועתיד שונה מאוד מזה שבו גדל. ואז, ב-2004, החליט שהוא רוצה לשנות באמת. הוא רץ לראשות מועצת חורה מטעם התנועה האיסלאמית, וב-13 שנים של כהונה הפך את הישוב לסיפור הצלחה שמעטים כמוהו: פרסי מצוינות בחינוך, מנהל תקין, התקדמות כלכלית.
הדרך של אלנבארי פשוטה להסבר וקשה מאוד לביצוע. היא מבוססת על מנהיגות מקומית, שלא נותנת לעצמה ולסביבה ממנה באה הנחות, ומנגד מסתכלת לממסד ארצי בעיניים ותובעת ממנו לנהוג בה כפי שהוא נוהג בכל אזרח אחר. דוגמה בולטת היא המיסים המקומיים. כשאלנבארי נכנס לתפקידו במועצה, נתקלה כל בקשה שלו בטיעון "אצלכם לא גובים ארנונה". שיעור הגבייה בחורה עמד על 2%.
מוחמד אלנבאריאלנבארי היה יכול לקטר, ולהסביר במידה רבה של צדק שבמגזר העני ביותר בישראל קשה לצפות לשיעורי גבייה דומים לאלה של ישובים יהודיים. הוא החליט להפנות אצבע מאשימה כלפי הממסד, אבל גם לדאוג לשלוש האצבעות שמופנות באותה תנועה כלפי עצמו.
בתחילה לקח חברת גבייה, אבל זו סייעה רק כדי להכפיל את שיעורי הגבייה פי ארבעה – ל-8%. אחר כך הוציא את הגובים מהיישוב, התחיל בפעולה בתוך הקהילה, גייס תמיכה והראה תוצאות. התוצאה הייתה לא רק שיעורי גבייה גבוהים על פי כל קריטריון (86% ב-2015), אלא גם שיח פנימי שבו לראשונה התושבים התחילו להגיד "אני מחורה" ולא "אני שייך לשבט זה וזה". בצד זה החל להביא לישוב עשרות פרויקטים של חינוך ותעסוקה, כי כדבריו, "משילות היא לא רק אכיפה אלא גם שירותים. אם אני לא מקבל את השירותים, איך אתה רוצה שאני אשמע לחוקים?".
הסיפור שמוביל אלנבארי, היום בראשות עמותת ינאביע שמקדמת פעולה לשינוי מצב הבדואים בנגב, הוא גדול יותר מההצלחה המרשימה שלו בחורה. הוא נוגע בשאלה המרכזית של הפוליטיקה, בכל העולם וביתר שאת אצלנו: האם נשאר ממנה עוד משהו שבאמת מבקש לקדם נושאים מעשיים, ומבוסס על תקווה ואמון, או שהיא מנותקת כבר לחלוטין, שקועה לגמרי בעולם זהותי שבו הדבר החשוב היחיד הוא למי אני דומה, את מי אני שונא ומי ינצח בדרבי המגזרי הזה.
ברגע שאמרת על הבדואים שהם "פצצת זמן", שאוזלת היד – או כמו שאלנבארי טוען, אי ההבנה הבסיסית וראיית העולם המעוותת - של הממלכה תביא יום אחד לעימות מזויין עם אוכלוסייה שאין לה מה להפסיד ויש לה הרבה יותר נשק מאשר חיבור לישראל, כבר קבעת את התוצאה. ברגע שהפסקת, מטעמים של רווח פוליטי או תפיסת עולם, לראות בהם פרטים וקהילה שהשאיפה היא שהם יחיו כמו שאנחנו חיים, הם אכן אף פעם לא יחיו כמונו.
סיפור הבדואים הוא מקרה הקיצון של הפריפריה הישראלית בכללה, הגיאוגרפית והחברתית. הוא מקרה קיצון כי הם עניים יותר, מנותקים יותר, מנודים יותר. אלנבארי הקים, יחד עם שותפים יהודים, את עמותת "כוכבי המדבר", שמטפחת צעירים בדואים כדי שיחזרו אחר כך לקהילה ויקחו על עצמם אחריות ומנהיגות. אבל הממלכה הישראלית, שמוכנה – בוודאי עכשיו, כשהחזון של מנסור עבאס והצרות האישיות של בנימין נתניהו הפכו פתאום את התנועה האיסלאמית לממליכת מלכים – להכניס את היד לכיס, אבל לא מוכנה לראות בבדואים את העתיד, של הנגב ושל ישראל בכלל.
להגיע לנקודת הראות הזו פירושו גם להתעמת עם עצמנו. פירושו לא להסתפק בפוליטיקה שהיא התגוששות פנימית פרסונלית, כי מה באמת ההבדל בין נתניהו לבנט-לפיד בהשקפת עולם שמעבר לתכונות אישיות. פירושו להחליט שבנקודת הזמן הזאת, בתוך השינויים הטקטוניים שעובר העולם סביבנו, אנחנו מוכנים להעמיד כל ערך למבחן. וכמו בעניין הבדואים, אם זה לא יבוא לנו מתוך השקפת עולם זה יבוא לנו כשהמציאות תטפח לנו על הפנים.
