ערב כניסתי לפוליטיקה התייעצתי עם מספר קטן של אנשים. אחד מהם, מהפוליטיקאים שיותר הערכתי מהיכרותי העיתונאית, אמר לי שהשינוי הגדול ביותר הוא ש"פוליטיקאי לא שואל מה יהיה; הוא שואל מה עושים".
הפרק הקודם: החינוך הכי חשוב, החינוך לא עובד. מה עושים איתו?
בשנים שלאחר מכן האמירה הזו לא היתה רק הסבר לפער, שקשה להמחיש אותו למי שלא חווה אותו על בשרו, בין ראיית העולם של הפרשן הפוליטי לזו של מי שפועל בזירה, אלא גם מציאות יומיומית. הצוות שלי בכנסת הכיר היטב את התסריט. אדם נכנס אליי עם סיפור כלשהו, ואחרי כמה דקות של הצגת העניין, באה השאלה הקבועה: "מה אני יכול לעשות בשבילך?".
היא באה מהמקום שרבים מן הפוליטיקאים, בעיקר אלה שבאו אחרי ניסיון חיים מסוים וקריירות בתחומים אחרים, מכירים היטב: לחיים הציבוריים יש מחיר. הוא בא לידי ביטוי בהמון תחומים, והוא בלתי נמנע. והם שווים את המחיר רק אם בקצה אתה מצליח לעשות משהו. לפעמים גדול, לפעמים קטן, כמעט תמיד לא בדיוק מה שרצית, תמיד מלווה בפשרות. אבל אם לא עשית, נשארת רק עם המחיר.
אבל מה אם הפוליטיקה, אצלנו ובכל מקום בעולם הדמוקרטי, מסוגלת לעשות פחות ופחות? מה אם היא כבר לא רלוונטית לחיינו, לא מעצבת אותם באמת, לא מסוגלת לשנות אותם לטובה? מה אם כל מה שנשאר ממנה הוא סוג של תוכנית ריאליטי או משחק כדורגל, שבו הדבר היחיד שחשוב זה שאני אנצח ועוד יותר מזה שאתה תפסיד? מה אם התשובה לשאלה שלי היא "תודה, אדוני חבר הכנסת, אבל אתה באמת לא יכול לעזור לי"? עם מה אנחנו, פוליטיקאים ואזרחים, נשארים אז?
לפני כמה שנים התחלתי לשים לב ליאיר אסולין. זה לא קל, כי בניגוד לעולם הספרות, שבו יש לו יומרות והישגים – פרס ספיר על ספר הביכורים שלו כבר בגיל 25, פרס ראש הממשלה, תקופה של הוראה באוניברסיטת ייל – הטור הפובליציסטי (איזו מילה ישנה ונפלאה) שלו כמעט מתחבא, בעמוד לפני האחרון בין עמודי החדשות והטורים של "הארץ" בימי שישי. הטור נושא את השם הסתמי "קטע לסיום". אפשר לחשוד שאסולין, איש של מילים, לא בחר בו סתם.
מהמקום הצנוע הזה אסולין קורא תגר על הרבה דברים, ובהם כמעט כל מה שנחשב "חשוב" - עד כדי כך "חשוב", שהוא ממלא את כל העמודים שקודמים לטור שלו באותו עיתון ובכלי התקשורת האחרים: על תקפותה של המדינה בעידן הנוכחי, שבו חברות רב-לאומיות או וירוסים שברחו מתחת לדלת של המעבדה או נישאו על ידי פנגולין קובעים את גורלנו הרבה יותר ממנה; על עצם המושגים, השפה והמוסדות שבאמצעותם אנחנו מתיימרים לנהל את חיינו, ובעצם לא מנהלים אותם כלל. הטורים שלו לא מנסים לפוצץ את חומת התודעה המקובלת אלא מנקרים בה באזמל קטן, אבל שלא תטעו: מאחורי הצניעות הזו יש הרבה יומרה.
יאיר אסוליןצילום: פראנס לבה-נדבמבין כל השיחות שהיו ב"האמת היא" עד עכשיו, וכנראה גם מרוב אלה שיהיו כאן בעתיד, השיחה שלי עם אסולין - שאותו לא פגשתי, ואפילו לא דיברתי איתו בטלפון, לפני שנפגשנו באולפן - היא הכי פחות "ממוקדת". היא לא נועדה להציג נושא, פיתרון, עמדה לנוכח מעשה או מחדל בחיינו. היא מתמודדת עם השאלה מה עושים כשאנחנו כבר לא כל כך יודעים לא רק איך ומה עושים, אלא גם אם המילה הזו, "מעשה", עוד תקפה בעולם שבו אנחנו חיים ואליו אנחנו צועדים.
אסולין מתמקד בשלוש מילים: "קניבליזם", "תשתיות" ו"נראטיב". הוא מתאר תהליך שמתחיל מלהרוס, או בעצם להכיר בכך שמשהו כבר נהרס. זו תחושה שברורה היום, גם לא באופן מפורש ומעוצב מילולית כמו שהוא עושה, לאזרחים בכל העולם הדמוקרטי: העסק לא עובד. המוסדות הישנים לא מצליחים לתת תשובה לבעיות כמו משבר האקלים או הפער ההולך וגובר בין הטכנולוגיה האפשרית לבין הפסיכולוגיה האנושית והקצב הפנימי של חיינו.
יש לזה ביטוי ייחודי בכל מדינה, על פי האופי של החברה שלה והבעיות הספציפיות שלפיתחה. אבל התוצאה היא די דומה: ניתוק הולך וגובר בין המערכת המדינתית-פוליטית, שאותה הקימה החברה האנושית כדי לטפל בבעיות שלה – הרי אנחנו לא יכולים לבנות בית חולים, לסלול כביש או להגן על עצמנו לבד – לבין הטיפול בבעיות הגדולות של זמננו. לכן, בכל מדינה, יש תחושת זרות ובוז כלפי הפוליטיקאים, השתלטות של פוליטיקת הזהויות, כי אם ממילא המערכת לא תטפל בבעיות שלי, לפחות שהקבוצה שלי תנצח בדרבי. זה כמובן מאיין עוד יותר את היכולת של הפוליטיקאים לפעול באמת, וחוזר חלילה.
אסולין חושב שרק אם נדבר על זה, אם נעצב תשתיות מילוליות ותודעתיות חדשות, נוכל ליצור לעמנו נראטיב חדש. הוא עוד לא יודע מהו, הוא רק אומר לנו מה הוא כבר לא.
אני חושב שאסולין מתאר היטב את הבעיה, אבל ההצעה שלו לפתרון – או יותר נכון לדרך להגיע אליו, כי חלק מהאמירה שלו זה שאנחנו עוד לא יודעים איך הפתרון נראה – מתעלמת מכמה דברים, ובראש וראשונה מכך שלכל דבר שמצריך הסכמה של אנשים נדרשת פוליטיקה. אם עתידנו ייקבע על ידי המדינה, לא מתאימה ככל שתהיה לאתגרי העתיד, או על ידי גוגל ופייסבוק, אני מעדיף את המדינה והמערכת הפוליטית. בניגוד למארק צוקרברג או ברין ופייג', המערכת הפוליטית לפחות חייבת לנו תשובה אחת לכמה זמן.
אבל אני חושב שמה שאסולין שם עליו את האצבע הוא אחד הדיונים החשובים של זמננו. הוא מתקיים על הרבה במות בעולם, וחוזק מאוד בימי הקורונה, שהמחישו את חוסר האונים של המוסדות הקיימים מול תופעות שילכו ויתרבו בימים הבאים. אצלנו הוא כמעט לא קיים.
אני חושב שכדאי, קריטי אפילו, לכולנו לנהל את הדיון הזה. הוא הרבה יותר חשוב מרוב הדברים שממלאים את עמודי החדשות. הוא, בתשובה לשאלה שלמעלה, הדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים לעשות בשביל עצמנו.
