לאחרונה הודיע משרד הבריאות על הסגירה הפתאומית של מתחם החיסונים לחסרי מעמד בדרום תל אביב. לאחר כמה שעות חזר בו והודיע על פתיחתו המחודשת, לזמן קצוב. אלא שעבור חסרי מעמד פלסטינים, גם בכך אין נחמה.
זה, למשל, המצב של פאטמה (שם בדוי), פלסטינית בת 35, שכבר יותר מעשור חיה בישראל אחרי שנמלטה מהגדה מחשש לפגיעה על ידי משפחתה. היא מחזיקה בהיתר שהייה מתחדש שהונפק לה על ידי המינהל האזרחי מתוך הכרה בנסיבות ההומניטריות הייחודיות שלה. אבל ההיתר לא מקנה לה זכאות לשירותי בריאות וזכויות סוציאליות. הוא מתיר לה לחיות כאן, אבל מקשה עליה את החיים.
השנה האחרונה הייתה קשה במיוחד לחסרי מעמד תושב בישראל, אנשים כמו פאטמה, שחיים כאן שנים ארוכות, לעיתים בהיתר, לעיתים בלעדיו, מתנהלים מתחת לרדאר של הרשויות. כל מצוקה יומיומית הופכת לבעיה ממשית כשאין לך רשת ביטחון סוציאלית מינימלית, כשאין לך גישה לרופא משפחה, קל וחומר בתקופה של מגיפה עולמית.
לכן, פתיחת מתחם חיסוני הקורונה לאוכלוסיית חסרי המעמד לפני כשבועיים שימחה את פאטמה, שחשבה, כמו פלסטינים נוספים חסרי מעמד שמטופלים במרפאה הפתוחה של רופאים לזכויות אדם, שהנה מגיעה קצת הקלה.
אין טעם מקצועי-רפואי שעשוי להצדיק את האפליה של פלסטינים לעומת חסרי מעמד אחרים. אלה ואלה נתונים לסכנת הדבקה והידבקות. הסירוב לחסן אותם נראה כמונע משיקולים לא ענייניים
בהצהרת משרד הבריאות כפי שהועברה בתגובה לפנייתנו נקבע כי "יש החלטה לחסן את חסרי המעמד שמרכז חייהם בישראל ועומדים בהתוויות הגיל", ושימחה גם את כולנו. מלכתחילה הבנו שההחלטה לא הונעה משיקולי מוסר נעלים אלא משיקולי בריאות הציבור, אבל לנוכח המציאות הקשה של חסרי המעמד, הפכנו בררנים פחות.
למחרת פתיחת המתחם התייצבה פאטמה בתור לקבלת החיסון רק כדי לגלות כי היא מסורבת. הסיבה, כפי שמסרה לעמותה נציגת משרד הבריאות, הייתה כי פלסטינים "עם היתר או בלי היתר" אינם זכאים להתחסן במתחם. כל ניסיונותיה להראות שהיא עומדת בכל הקריטריונים – שהיא חסרת מעמד תושב, שהיא שוהה כאן שנים ארוכות, שמרכז חייה בישראל ולמעשה אינה זכאית פחות ממי שחלקו איתה את התור, עלו בתוהו.
מבקשי מקלט מאריתריאה, מהגרי עבודה מסרילנקה ומגיאורגיה, לרבות מי שאשרתם פקעה, ואף מי שנכנסו לישראל מכל קצות תבל כתיירים לפני כמה שנים ונותרו לחיות בה – כולם זכו בחיסון המיוחל. פאטמה סורבה. פלסטיניותה הייתה בעוכריה.
ההצהרות היפות של משרד הבריאות ניגפו אל מול מציאות של אפליה מתמשכת כלפי תושבים שטחים הגרים בישראל, גם במתחם החיסונים. מדובר במי שנשואים לישראלים ונמצאים בתהליך הסדרת מעמדם, נשים פלסטיניות שהן אימהות לילדים ישראלים, בפלסטינים המבקשים מקלט בישראל, חלקם נרדפים על רקע נטייתם המינית, ואף במי שהוכרה נרדפותם כי שיתפו פעולה עם הרשויות בישראל.
במקרים רבים מדובר בבני אדם פגיעים במיוחד, חסרי עורף משפחתי, שבהיעדר זכויות נדחקים לחיים בשולי החברה בישראל. מאז 2003 המדינה מונעת מהם להפוך לתושבים, ונמנעים מהם גם המענים הבריאותיים הספורים שישראל מגישה למבקשי המקלט.
מרכז החיסונים בנווה שאנן
זו אינה הפעם הראשונה שבה אנחנו עדות למעורבותם של שיקולים זרים בהחלטות על בריאותן של אוכלוסיות מוחלשות, ובפרט חסרי המעמד שחיים בינינו. ספרי הרפואה אינם מכילים התוויות לאפליה על בסיס מוצא, דת, או גזע, אבל ספרי ההיסטוריה רצופים במקרים שבהם השתייכות לקבוצה מסוימת קבעה את זכאותו של אדם לטיפול נאות.
זואי גוטצייטאין כל טעם מקצועי-רפואי שעשוי להצדיק את האפליה בכל הקשור למתן החיסון של הפלסטינים שמרכז חייהם בישראל לעומת חסרי מעמד אחרים שזכו לחיסון. אלה ואלה חיים בינינו בישראל ונתונים לסכנת הדבקה והידבקות. הסירוב לחסן את הפלסטינים הללו נראה אפוא כמונע משיקולים לא ענייניים.
אחרי שהמתינה לתורה וסורבה ניסיתי אני ליצור קשר עם נציגי משרד הבריאות לקבל אישור עבורה "לפנים משורת הדין". נכשלתי. כשנתבשרה על כך היא התעצבה, אבל השיבה: "זה בסדר, כבר התרגלתי". וזה, אולי יותר מכל, שבר את ליבי.
- זואי גוטצייט מנהלת את מחלקה חסרי מעמד ואת המרפאה הפתוחה בעמותת רופאים לזכויות אדם
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
