אביה של רות משאט, לוחם ומפקד ביחידת חן צנחנים, נהרג במלחמת יום כיפור כשהיא הייתה רק בת שלושה חודשים. עופר פרצמן-שמר היה בן שנה וחצי כשאביו נפל ביום הראשון של אותה מלחמה. אביו של עמיחי מדמוני היה בן קצת יותר משנתיים כשאביו נורה למוות בידי צלף ירדני בעת שהיה בסיור. כל אלה ועוד רבים לא זכו לגדול במחציתם של היקרים להם מכל. כעת לראשונה חברת מיי הרטיג' (MyHeritage) תנפיש עבור אותם ילדים יתומים את תמונותיהם של הנופלים.
החברה השתמשה בטכנולוגיה מתקדמת, התמונות הישנות בשחור לבן הומרו לחדות וברורות, בצבעים נאמנים למקור ועם מחוות פנים של המצולמים בהן. היום (שלישי) בריאיון לאולפן ynet, סיפרו השלושה על ההתרגשות מול התמונות יקרות הערך.
"אבא שלי, סגן שמואל בוטנרו, היה קצין מילואים. הוא לחם בצנחנים ונהרג בגזרה הצפונית", סיפרה משאט בת ה-47, בת יחידה ואם לשלושה ילדים, שהיא גם אחת המייסדות והמנהלות של ארגון "יתומי צה"ל - החיים כדרך". על אביה היא שיתפה: "הוא היה כמעט בן 25 כשגויס למלחמה. באותה תקופה הוא כבר היה סטודנט לפיזיותרפיה ועבד במקביל כמפעיל מחשב בתעשייה האווירית. כשהוא גויס אמי בת ה-24 הייתה בחודש התשיעי להריון. הוא נהרג בסוף המלחמה מפגיעה ישירה של טיל או פגז במוצב שהיה בו".
"נולדתי במלחמה וגם התייתמתי בה", היא המשיכה, "אין לי אף תמונה עם אבא שלי, או סרטון שבו אני רואה אותו חי, הולך וזז. מביע מימיקות כלשהן. בזכות הפרויקט, ראיתי את זה בפעם ראשונה - איך אבא מחייך ומסתכל. זה מדהים.
"כל השנים אני ניזונה מתמונות סטילס", הוסיפה משאט, "זה נתן לכל כך הרבה מיתומים ויתומות צה"ל הזדמנות לחוות את אבא שלהם. זה מאוד מטלטל, ועם זאת - מאוד חשוב. לקח לי זמן לעכל שאני רואה את אבא שלי מונפש וזז, היה לי מוזר. זה מרגש כמובן, אבל זה לא דבר פשוט כי רואים ממש חיוך ושהוא מסיט את המבט הצידה. חשבתי לעצמי - 'ככה הוא היה מסתכל עליי? ככה הוא חייך אליי?' זאת פשוט גאונות. אמא שלי אמרה שזה מאוד מאוד דומה למציאות. גם אותה זה הדהים".
על הפרויקט עצמו היא סיפרה: "זה תפס כמו אש בשדה קוצים. מישהו העלה את זה בקבוצה והיו עשרות תגובות ופוסטים שאנשים העלו, שהם למעשה 'החיו' את בן המשפחה שלהם". משאט ביקשה להודות לאחראים על היוזמה: "הם הצליחו לעשות משהו שמעולם לא עשו, אני רוצה להודות אישית לאנשי החברה, שיבינו כמה הדבר משמעותי לקבוצה שלנו".
"פתאום התחברתי לאדם שמעולם לא הכרתי"
עמיחי בן ה-59, עובד בחברת החשמל בחיפה ומתנדב במשטרת התנועה הארצית, איבד את אביו בשנת 1964. גם הוא סיפר כי הוא גדל רק על זיכרונות ותמונות סטילס.
"הייתי בן שנתיים ושלושה חודשים כשאבי אליהו נהרג. הוא היה בן 26, אחי היה בן שמונה חודשים, ושנינו לא זוכרים שום דבר ממנו. לא קול, לא צליל, לא ריח, לא טעם, לא מראה", הוא שיתף, "אבא היה מפקח משנה במשמר הגבול, תפקידו היה לאבטח חקלאים בעמק הירדן בעמק בית שאן בשנות ה-60. הוא היה אחראי על צוות של שוטרים וזאת הייתה תקופה שבה רצחו יהודים, גנבו תוצרת חקלאית מהארץ. תקופה לא פשוטה לחקלאים. הרבה הותקפו ונרצחו. חלק גדול מהיבול שלהם נגנב".
על המאורעות שהובילו למותו של אביו הוא סיפר: "באחד הימים אבי החליף חבר שחלה. הוא יצא לסיור וצלף ירדני פגע בו כדור שהרג אותו. זה קרה באזור שער הגולן בעת תקרית גבול מול הירדנים".
על התחושות מול המראה "החי" של אביו אמר: "ההנפשה של התמונה שלי אבא שלי מטלטלת ומדהימה, פתאום אני מתחבר לאדם שמעולם לא הכרתי, שאין לי ממנו שום זיכרון, מגע, צליל או ריח. פתאום אני רואה אותו מסתכל עליי. זה מהמם. מיי הריטג' נתנו לי כמו סוללה שבה החיים מתמלאים. אני מוקסם ומודה להם, זה בלתי נתפש. הרגשתי שמחה, עצב, כאב - ממש קשת של רגשות. צפיתי בזה שוב ושוב. זה מפתיע, זה מהמם, זה יפה. שלחתי את זה לאמי והיא אמרה שזה ממש דומה לו".
"לראות את אבא זה מדהים, ישר לבטן"
עופר, בן 49 מתל אביב, איבד את אביו - רס"ן נחום שמר, מפקד פלוגת סיור של חטיבה 14 בסיני - ביום הראשון של מלחמת יום כיפור.
"הוא היה מה'סדירניקים' הבודדים בקרב", הוא סיפר, "היחידה שלו תפסה קו ואיך שהתחילה ההפגזה ב-14:00 בצהריים הוא היה בתנועה על תעלת סואץ. הוא נהרג בערב – הנגמ"ש שלו חטף פגז, פצצת מרגמה. כולם נהרגו מלבד חייל אחד שנשאר בחיים".
עופר היה אז בן שנה וחצי. אמו, דינה, הייתה בחודש השביעי להריונה - ואחותו עדי נולדה כעבור חודשיים. באותה תקופה המשפחה גרה ברמת גן, ולאחר האסון עברה לרמת אפעל.
"אני לא זוכר הרבה, אבל אמי מספרת שהטראומה שסחבתי יותר מאוחר היא מהשבעה", הוא שיתף, "יש לי פחד ממקומות עם הרבה קהל ואנשים. גם מסירנות ומאזעקות פחדתי בעבר, זה היה עושה לי ממש רע ולא יכולתי אפילו לעמוד בצפירה. התגברתי על זה כשהייתי נער, והיום אני מתנדב במד"א כך שאני חי מאוד קרוב לסירנות".
עופר סיפר כי יש לו רק שתי תמונות משותפות עם אביו. "ראיתי אותו פעם בתנועה, כשהוא היה בפסק זמן מהצבא ועסק באבטחת אישים, בין היתר את ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר. יצרו סרט על טבח ספורטאי מינכן ורואים אותו שם, אז אמא התקשרה ואמרה שרואים את אבא בטלוויזיה. זה ממש בקטנה, הקלוז-אפ שעשו פה על הפנים שלו, ולראות אותו קצת מחייך, זה מדהים. אין הרבה צילומים שלו, וכל צילום חדש, אלמנט שאפשר לראות אותו, לקבל זווית אחרת מתחנת חיים אחרת - זה פשוט מדהים. ישר לבטן. זה עוד חלק ממארג של הנצחה וזיכרון, מעולם לא תיארתי לעצמי שיהיה אפשר לראות אותו ככה. לא דמיינתי את זה".
יישום מבוסס טכנולוגיית למידה מעמיקה
הנפשת תמונות החיילים נעשתה באמצעות יישום חדש של חברת מיי הריטג', הנקרא Deep Nostalgia - ומבוסס על טכנולוגיית למידה עמוקה שפיתחה חברת D-ID. שילוב הטכנולוגיה הזו עם יישומי חידוד וצביעת התמונות, יוצר תוצאה שמתווכת את ממד הזמן כך שאפשר לראות מקרוב את האדם שבתמונה, את מחוות פניו ואת הבעותיו.