היא לא הצליחה להפסיק לדאוג. איפה נסתתר מפני מטח הרקטות הבא? אין לנו ממ"ד, היא אמרה, ואתה רואה שזה מציל חיים. זה היה ממש לפני שהמדינה שכלה ילד בן 5 שהסתתר בממ"ד. שתקתי. זה לא הזמן לגבורה, חשבתי. ואז הגיעה אליי ההודעה בווטסאפ.
אני לא יכול לשבת בחיבוק ידים. הם הורסים את העיר שבה גדלתי. נולדתי וגרתי בלוד עד גיל 32 ובה נולדו לי שני ילדיי הגדולים לפני שעברנו למודיעין. הוריי, משפחתי המורחבת, חבריי, מכריי ושכניי לשעבר עדיין גרים בה. סיפרתי לה שרמת אשכול היא השכונה שאליה היינו נכנסים כדי לאסוף את "בבו", חבר שלי, ולנסוע לים. אחד מבתי הכנסת שנשרפו היה זה שסבא שלו ואבא של אהרון התפללו בו. עכשיו היא שתקה. "אתה הרי לא תסלח לעצמך אם לא תעשה את זה", מלמלה לפני שיצאתי.
הורדתי את הילדים אצל סבא וסבתא, כי להם יש ממ"ד, ונסעתי לנקודת התכנסות, לשמוע מה ניתן לעשות כדי שזה לא יקרה שוב. כדי שלא יכלאו יהודים בבתיהם בלי יכולת להגן על עצמם. כדי שקשישים שממילא גרים בשכונות הכי גרועות של המדינה, לא יירצחו. כדי שלא יבזזו בתי יהודים ואחר כך ישרפו אותם.
נמאס לי לשמוע שאני אשם. ערבים רוצחים את נשותיהם - יהודים אשמים.
ערבים רוצחים את בנותיהם - יהודים אשמים. ערבים רוצחים את צעיריהם - יהודים אשמים. ערבים רוצחים את שכניהם - יהודים אשמים.
רמדאן? רגיש. עיד אל פיטר – רגיש. יום השואה – רגיש. גם יום הזיכרון ויום העצמאות. יום זעם, יום הנכבה, יום חג, ימי שישי, עם רדת חושך, בהלוויה, בחניה, בחקלאות, באכיפת חוק וסדר. הכול רגיש. ואנחנו? אשמים
הרמדאן? רגיש. עיד אל פיטר – רגיש. יום השואה – רגיש. גם יום הזיכרון ויום העצמאות. יום זעם, יום הנכבה, יום חג, ימי שישי, עם רדת חושך, בהלוויה, בחניה, בחקלאות, באכיפת חוק וסדר. הכול רגיש.
יפו, עכו, לוד, ירושלים, באר שבע, חיפה, בת ים, רמלה, בנגב, בצפון, בכבישים, במוסדות מדינה – רגיש. סמלי מדינה, סמלי רכבים, סמלי שלטון, סמלי אנושיות, אנושיות – רגיש. כל זאת ועוד.
ואנחנו? חיים ושותקים. וכמובן – אשמים.
לאחר שחנינו רחוק מהבלגאן ורצינו לחזור לכיוון השכונה - כבר לא יכולנו. הם חסמו את כביש הגישה ואת הכיכר. חזרתי לנקודת ההיערכות וראיתי נערים אבודים מחפשים כיצד ניתן לעזור. ראיתי שהם לא מפה. הם לא מכירים את שכונות ילדותי בלוד. הם רק ראו תמונות פוגרומים ובאו.
חילקו אותם לקבוצות של ארבעה ואמרו להם שהם יקבלו מפתחות של בתי משפחות יהודיות שנמלטו. תפקידם יהיה לשמור שמראות הביזה והשריפה של בתי יהודים על ידי שכניהם הערבים לא יחזור על עצמו. תפקידם יהיה ליצור קשר אם משהו קורה כדי שנגיע אליהם.
ההנחיות: עליהם להיות בשקט ולשמור על הבית כאילו הוא שלהם, אבל להתרחק מהחלונות ומהדלתות. במידה שיתחילו לפרוץ את הבית או לשרוף אותו, שיצרו קשר גם בהודעה וגם בטלפון כדי שלא נפספס. אחד מהם, תמים להפליא, הוסיף: "ולהתקשר למשטרה".
הם היו נערים בני 17-14 שבאו עם תיק על גב ולב תמים בחזה. לדעתי הם בכלל לא הבינו לאן הם נכנסים. אולי ידעו, אבל לא הבינו.
אחד החבר'ה עדכן שלוד הולכת להיכנס לעוצר החל מ-20:00 בערב והחלטתי שאני חוזר למשפחתי. ב-19:30 עדכנתי את אשתי שאני בדרך החוצה.
רגע לפני שיצאתי ראיתי כמה מאות נערים יהודים מסתובבים עם דגלים. מכונית ובה שני ערבים נסעה לכיוונם. אחד מהם הוציא אצבע משולשת. לאחר
אלי מונדמכן החל לנסוע לאחור במהירות ולברוח. מכונית נוספת ובה גברים ערבים עשתה זאת גם היא. הנערים רדפו אחריהם ברגל והשליכו עליהם אבנים.
מה הם עשו לעיר שלי? אשתי הזכירה לי את מה שאמרתי לה לפני שיצאתי: "אני מקווה שהם לא יהפכו אותנו לחיות". מאוחר בלילה ראיתי את התמונות בטלוויזיה. נחשו מי אשם.
- אלי מונד הוא איש הייטק ממודיעין. נולד בלוד וגר בה עד לפני 8 שנים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
