נדמה שיש קונצנזוס סביב פוטנציאל האסון שטומנת בחובה הליכה לבחירות בנובמבר. מדינה בלי תקציב ובמשבר בריאותי וכלכלי חסרי תקדים צועדת בעיניים פקוחות לתוך בור ללא תחתית של אי-ודאות פוליטית. וזה עוד לפני הגשת החשבון על המחיר הרגשי שכולם ישלמו על שלושה חודשי השמצות וספינים. יש רק בעיה אחת עם הגישה הזאת: זה בדיוק המצב גם עכשיו.
ראש הממשלה, וזה אמור להיות ברור לכל אדם שמנהל קשר כלשהו עם המציאות, לא מתכוון לקיים את הרוטציה. התזה שלפיה "גודל השעה" מחייב לאפסן שיקולים אישיים וצרים – התנפצה לכל תומכי ה"אחדות" בפרצוף. "ממשלת החירום", שהוקמה אך ורק בגלל שבנימין נתניהו זעק מרה מדי ערב בפריים-טיים, לא מסוגלת להעביר תקציב חד-שנתי, דו-שנתי או תלת-ממדי.
הדבר השוויוני היחיד בגוף המעוות הזה הוא מידת התיעוב של כל האיברים שמרכיבים אותו. למעשה, אנחנו נמצאים בתוך הנוהל המלא של בחירות – הפופוליזם, הרעש, העיסוק בשטויות – מלבד רגע ההכרעה.
השוני היחיד, והוא דרמטי, נמצא בעצם הכהונה של גוש "לא ביבי" תחת נתניהו. במקור, הקורונה חידדה עוד יותר את החובה לכבד בחירה שמייצגת כ-58 מנדטים הומוגניים בנושא של "ראש ממשלה תחת כתב אישום". גם אם נתניהו לא מצליח לקדם אג'נדה שתמנע את משפטו, בפועל הוא ממשיך בדיוק באותם כיוונים, ואף ביתר שאת מאז התגברות המחאה ברחבי הארץ. התוצאה היא אקלים רווי ברעל, שלפעמים מיתרגם לאלימות ממש. נתניהו לא פועל בעצמו להנמכת הלהבות. בדיוק להפך, בין אם בעצמו או בעזרת המערך המשומן שבנה. למה להשלים עם זה?
בני גנץ על תקציב המדינה
(צילום: אבי חי)
כרגע בחירות נראות כמו הדרך היחידה לאפס את העיקרון שהופר לאור הנסיבות הקשות של תחילת המגפה: לא ניתן לקיים שותפות אמת עם נתניהו, שאינה כרוכה בהתמסרות לשאיפתו להימלט ממשפט. אין סוגיה שלא נמדדת לפי הפרמטר הזה. וגם אם השיקולים נקיים – לפחות חצי מהעם בטוח שהם לא. וזה אומר שהקיפאון והשיתוק נמשכים, בין אם יש בחירות או אין.
לכן השאלה היא כבר לא אם נתניהו כראש ממשלה הוא "טוב" או "רע", אלא אם המנהיגות שלו לגיטימית או לא. ישנה היתכנות שבית המשפט ייקח על עצמו להכריע בנושא, מה שממילא יגרום למשבר חוקתי חמור עוד יותר מזה שהיינו בו אחרי שלוש מערכות בחירות בתוך שנה. מול האופציה הזאת כבר עדיף להיפרד בייאוש מעוד כמה מיליארדים שקלים ולנסות לגמור את זה שוב.
סיכוי רב שנצא מזה עם עוד תיקו בלתי נסבל, אבל אחריו ספק אם מישהו יעז לחתום על דיל נוסף עם נתניהו. במובן הזה, נראה שבני גנץ הקריב את הקריירה הפוליטית שלו על מזבח ההבנה שאין טעם לפתח ציפיות מאדם ששקוע בפלילים עד צוואר. ובמקום הגסיסה הארוכה והמתישה הזאת אולי כבר עדיף לאפשר לעם להחליט, סוף-סוף, איזו מדינה הוא באמת רוצה ולהתמודד עם ההשלכות.
- עינב שיף הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
