(צילום: שמיר אלבז, משי בן עמי)
חלק מצוותי הסיוע וההצלה שנכחו באסון במירון סובלים מתסמיני דחק וחרדה: קשיי תפקוד, תחושות בלבול, תחושות דיכאון וחוסר שקט פנימי. כך אומר ד"ר משה פרחי, סגן הקב"ן הפיקודי בפיקוד העורף, מומחה להתמודדות עם מצבי לחץ וחרדה וראש החוג לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית תל-חי.
4 צפייה בגלריה
"אינטנסיביות העבודה גרמה לחלק מהמסייעים לחוש שאינם מסוגלים להגיש עזרה"
(צילום: משה מזרחי)
"תעיף אותם למעלה, 14 אקסים במקום": הדיווחים ברשת הקשר של מד"א
(צילום: משה מזרחי)
פרחי שהה במקום האסון עד לשעות הבוקר והוא מלווה כעת את הצוותים. "האסון הכבד הצריך גיוס מיידי של כל כוחות החירום וצוותי ההצלה. אינטנסיביות העבודה שבוצעה שם, יחד עם העוצמות הרגשיות שנלוו לסיוע, גרמו לחלק מהמסייעים לחוש, גם תוך כדי אירוע, שאינם מסוגלים להמשיך ולהגיש עזרה, למרות שעשו כמיטב יכולתם", אומר ד"ר פרחי.
"השלב הבעייתי היה כשעה לאחר סיום האירוע, בו רוב עבודת החירום הרפואית הסתיימה". לדבריו, שלב זה גרם לחלק מצוותי הסיוע להפחית באופן ניכר את פעילותם, ועל רקע זה החלו לחלחל תחושות חוסר אונים והתובנות של גודל האסון.
ד"ר פרחי ציין כי "כל אלו גרמו לכך שחלק מכוחות ההצלה הגיבו בתסמיני דחק, שבאים לידי ביטוי גם ברגעים אלה בפלשבקים מהאירוע, בקושי ניכר לתפקד, בתחושות בלבול, ובעיקר בתחושת דיכאון וחוסר שקט פנימי. בעבר היה נהוג במקרים כאלה לאפשר לצוותי הסיוע המתקשה לתפקד לנוח, להירגע, להשלים צרכים כגון אוכל ושתייה, ורק לאחר זמן התרעננות יחסית ממושך לשוב לתפקד כאיש מקצוע".
יחד עם זאת, מחקרים אחרונים מצביעים על הצורך דווקא בהתערבות הפוכה. "שלושת האויבים העיקריים במצבים אלה הם תחושת חוסר אונים, בלבול והצפה רגשית", מסביר ד"ר פרחי.
"לכן חשוב שההתערבות תיתן מענה לכל אחד מהתחומים האלה. גם באירוע האסון שהתרחש היה צורך לעודד את צוותי הסיוע שנכנסו למצבי חרדה להמשיך ולפעול באופן יעיל בהתאם למקצוע. למשל, החובש שישב ולא היה מסוגל לזוז, לעודד אותו לבדוק את תיק החובשים ולבצע השלמות של הציוד החסר. פעולה זו מצמצמת באופן ניכר את תחושת חוסר האונים, כיוון שאיש ההצלה חוזר לתפקוד. בנוסף, להתאמץ להיצמד לשיח השכלי ולתפקוד משימתי ולהימנע משיח רגשי".
פרחי מסביר עוד כי "הקושי עם הבלבול הוא תחושה שאין סדר לאירוע. ובמצב זה גם נקודת הסיום של האירוע איננה ממוקמת במקום הטבעי, אלא נמצאת אי-שם בבליל המידע שהציף את הצוותים. לכן אלו הסובלים מתסמיני דחק סוברים שהאירוע נמשך ונמשך ואין לו נקודות סיום".
לדבריו, יש חשיבות רבה לעודד את הסובלים מתסמיני דחק לספר על אודות האירוע מתחילתו ועד סיומו, לתאר את תולדות האירוע שלב אחר שלב עד לסיומו ובכך לצמצם את הבלבול ולמקם את נקודת סיום האירוע במקומו הנכון. מודל מעש"ה, אותו פיתח ד"ר פרחי, הוכר ב-2017 על ידי משרד הבריאות כמודל הלאומי להגשת עזרה ראשונה נפשית במצבי דחק וחירום.
