שנים אחרי הרצח עוד נעשו פה ניסיונות לכונן איזה אתוס משותף, לייצר דבק מלכד כלשהו אל מול הטראומה. הצער והזעזוע ממה שיש בכוחה של שנאה לחולל יצרו צורך בסיפור אחד, משותף, מנחם, שאפשר להיאחז בו. ולהיות לפעמים גם "אנחנו", לא רק יחידים ושבטים. הניסיונות האלה כשלו. החומות הוגבהו, הקרע העמיק, סימון ה"בוגדים" הפך לאירוע מתגלגל, לאובססיה ולמכשיר.
את הלקח והמורשת שכן חלחלו קבעה, באופן בלתי צפוי, דווקא לאה רבין ז"ל. זה היה ברגע שזכה לאזכורים מועטים, אף שהיה מכונן: מפגינים הלומי צער עמדו מדי יום על המדרכה שמול בית המשפחה וביקשו לחזק. באחת הפעמים יצאה לאה רבין להודות להם. "טוב שבאתם, חבל שלא באתם קודם", אמרה. זו לא הייתה תלונה או נזיפה, אבל התודה הייתה שזורה בתוכחה יבשה.
זה הלקח: אל תבואו אחר כך, בואו קודם, לפני שהנורא מכל קורה. אל תניחו לשגרת היומיום, לסלידה מהמתרחש, לעייפות, לייאוש – להפוך אתכם לאדישים ולחסרי ישע. קחו אחריות על גורלכם.
רבין נרצח בסיומה של הפגנת המונים שרוב משתתפיה הדירו עצמם עד אז מהרחוב. היא שמה קץ לאדישות ולעיוורון שאפיינו את רוב הציבור הנורמטיבי באותה עת. ההמון שהגיע החליט להשיב לרחוב שנשלט בידי פורעים, וגם לאהוב את מנהיגו ולתמוך בדרכו. לרגע נדמו קריאות השטנה "רבין בוגד". רבין לא ידע להסתיר רגשות. הוא היה מאושר באותו ערב.
להיות פוליטיים, משני מציאות, לא לאפשר לשוליים קנאיים לכבוש את הרחוב ואת האוויר, להגן באופן אקטיבי על הדמוקרטיה – כל זה היה להכרח. אם מנהיגיכם רופסים, מאכזבים, מופקרים – היו אתם למנהיגים
אבל זה קרה מאוחר מדי. קודם היו ההתפלפלות ה"הלכתית" כביכול האם מותר או אסור לרצוח ראש ממשלה; ההסתערות על רכבו בהפגנה פרועה ואלימה; הפולסה-דנורא; גזרי דין המוות; ארון המתים הידוע לשמצה ושאר מופעי התרת הדם מקפיאי הדם. מי שלא חי את ימי הטירוף ההם לא זוכר איך הפך גיבור ישראל למטרה נייחת. אז לא ידענו לאיזה תהומות של קנאות ורצחנות פוליטיים אפשר להידרדר, אבל היום אנחנו יודעים.
והציבור הנורמטיבי לא היה שם. זו הייתה שגיאה. להיות פוליטיים, משני מציאות, לא לאפשר לשוליים קנאיים לכבוש את הרחוב ואת האוויר, להגן באופן אקטיבי על הדמוקרטיה – כל זה היה להכרח. אם מנהיגיכם רופסים, מאכזבים, מופקרים – היו אתם למנהיגים. הלקח הזה הוא היחיד שלא נותר בגדר אמירה פומפוזית או רגשנית גרידא, והוא נצרב עד שהיה לפקודת מבצע ממש: מחאת 2011, תנועות חוץ-פרלמנטריות משגשגות, מכינת רבין ובנותיה שהולידו דורות פוליטיים דעתניים ופעילים, יחידים וקבוצות ששוטחים את טיעוניהם בלהט ברשתות החברתיות, משיבים לכל דבר הסתה, גזענות ובלע.
המחאה כעת, נגד המשך שלטונו של נאשם בפלילים העושה כל אשר לאל ידו לרסק את מוסדות שלטון החוק – היא עוד הוכחה ללקח שהופנם. הפגנות מעולם לא איבדו את הכוח ואת הפוטנציאל הטמון בהן. גם פריחתן של הרשתות החברתיות לא פגעה בהן. להפך, היא מאפשרת הדהוד שלהן, הלהבה ודרבון.
מחאת רחוב היא עניין חמקמק. כשהיא מהונדסת ולא אותנטית - היא נכשלת. כשפוליטיקאים לא מתאפקים ומתייצבים בה, לא תמיד מתוך ציניות, לפעמים כדי לרצות את תומכיהם – הם מגחיכים אותה ופוגעים בה. כשמתחילים לסדר בה רשימת דוברים, כבר מייצרים בה שווים ושווים יותר.
הכוח האמיתי נולד כאשר החרדה לגורל החברה והמדינה הופכת בליבם של רבים לכאב אישי ולזעם. ההפגנות כעת הוכחו כבר כמונעות מהחומר הזה. מהזעקה, מקול קורא שבא מתוכך, והוא חזק ממך. מהציווי שהופנם. לכן, אף שהיא נעשית בתנאים בלתי אפשריים, המחאה כעת היא עיקשת, מתמשכת ועוצמתית.
העידן שבו יכול היה אדם להצביע בבחירות ואז ללכת לישון שינה פוליטית, הסתיים. הלקח הזה נלמד.
- שלי יחימוביץ' היא עיתונאית התאגיד, לשעבר יו"ר מפלגת העבודה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
