משפחה פלסטינית שבנם מטופל בוולפסון הם המתארחים הראשונים בחדר אירוח ע"ש חלל צה"ל סמ"ר בניה רובל
(צילום: ליהי קרופניק | עריכת וידיאו רותם שבתאי)
עדה וזאביק רובל נכנסים בהתרגשות לבית החולים וולפסון בחולון. ב-2014 נפל בנם סמ"ר בניה רובל במבצע "צוק איתן" ברצועת עזה, והיום הם חונכים חדר אירוח על שמו במרכז למשפחות המאושפזים של לב חב"ד בבית החולים. לאחר שגייסו כספים עבור הקמת החדר בו יתארחו משפחות של מאושפזים בבית החולים שאינן גרות בקרבת מקום, הם מבקרים בו לראשונה.
בהמשך תפגיש אותם המציאות והסכסוך שגבה מהם את המחיר היקר ביותר, עם הכאב והאובדן הכבד, כשיגלו שהמשפחה הראשונה שהתארחה בחדר היא פלסטינית מעזה, המקום בו נפל, וכי המתארחת הראשונה איבדה את אחיה בשנת 2008, לאחר שנהרג בפיצוץ של חיל האוויר בעזה.
"אנחנו הולכים לראות את החדר שהוקם לזכרו של בניה", מספרת עדה. "זה כל כך מרגש שאני כמעט דומעת. עבורי זה להתקרב אליו ברמות ובעוצמות אדירות". ביום חמישי, 17 ביולי 2014, לאחר הכניסה הקרקעית של צה"ל לרצועה, נכנס בניה עם גדודו, גדוד 101 של הצנחנים, שהיה מסופח לחטיבת גבעתי. המטרה הייתה איתור מנהרה שנועדה לחדירה לקיבוץ סופה.
במסגרת הפעילות סרק הכוח צריף חשוד, כשמחבל יצא מפיר נסתר במנהרה וירה צרור יריות שממנו נפגע בניה. מאז נפל בנם עסקה המשפחה בהנצחתו באמצעות מספר יוזמות, בין היתר בפרויקט העצמה וחינוך לנוער בסיכון מחולון בשם "אחי בניה". "כולנו בני אדם וכולנו מחפשים לעשות טוב לאחר", מספרת אמו. "זה מה שהיה בניה, וזה ממש חד וחלק. זה מאוד פשוט".
עבור משפחת רובל, חניכת החדר על שמו מתרחשת ברקע שבוע אינטנסיבי במיוחד. "הכל התנקז בשבוע", מספרת האם. "יום ההולדת שלו היה לפני שבוע, ועכשיו אנחנו בפתח יום הזיכרון. ברור שזו תקופה לא פשוטה, אבל לצד הקושי יש גם סיוע משמיים לרפא את הפצעים האלה".
הרב לוי מנדלזון, מנהל לב חב"ד מסביר על היוזמה להקמת המרכז, לאחר גיוס תרומות מהציבור הרחב: "שמנו לב שיש אנשים שאין להם איפה להיות. אבא מאושפז והילד רוצה להיות לידו והוא גר רחוק או אישה שנולד לה פג ומשחררים אותה. זה קרה לנו עם הבן שלי הבכור, וככה ראינו שאנשים מחפשים איפה להישאר". לדבריו, "לצד השירות למשפחות, משמשים חדרי האירוח גם את התורנים במשמרות הארוכות. החזון הוא לפתוח מרכזים כאלו גם בבתי רפואה נוספים".
המרכז למשפחות המאושפזים בוולפסון הוא פרויקט דגל של לב חב"ד - אגף הרפואה של צעירי אגודת חב"ד בישראל. במסגרת צעירי חב"ד בישראל, פועלים 1,000 משפחות של שליחי חב"ד, כמעט בכל עיר ובכל יישוב – ועשרים מתוכם משמשים שליחי חב"ד עם משפחותיהם במרכזי האשפוז.
במרכז שנחנך השבוע 14 יחידות אירוח, שכוללות שירותים ומקלחת לטובת מלווי המאושפזים ללא תשלום. "אנחנו דואגים לכולם", אומר הרב יוסף אהרונוב, ראש מפעל השליחות של חב"ד בישראל וצעירי אגודת חב"ד. "יש לנו את הזכות לחנוך כאן במרכז הרפואי משהו שיאפשר לנו לעזור ולהקל, כמו שלימד אותנו תמיד הרבי מלובביץ' שבהשראתו אנחנו חיים ופועלים. אנחנו מקווים שלא תהיה עבודה לדברים לא טובים אבל תפקידנו לעזור ולהקל על כל בן אדם", מייחל הרב.
בחב"ד הוסיפו כי המרכז פתוח לכל המשפחות, ללא הבדל דת, גזע ומין. האורחת הראשונה בחדר היא סאחר סברא בת ה-44, תושבת עזה, שנכדה איברהים בן התשעה חודשים מאושפז בבית החולים במסגרת פרויקט "הצל לבו של ילד" שבאמצעותו מגיעים ילדים ממדינות עולם שלישי ומרצועת עזה לניתוחי לב מצילי חיים. אביו לא קיבל אישור כניסה לישראל ואמו חלתה בקורונה.
בחודשים האחרונים מתעסקת סברא רק בטיפול בנכדה. "כשבאנו מעזה המצב שלנו היה קשה", מספרת סברא. "בעזה גורלו של הילד היה מוות. אין בעזה את הטכנולוגיה שמתאימה למצבו". לדבריה של סברא, "קיבלו אותו בחום רב וביצעו בו פעולות מצילות חיים". מנובמבר היא כאן, למעט הפוגה לטובת ביקור בעזה במשך חודש. בפרק הזמן הזה עבר איברהים שני ניתוחים.
עדה וזאביק מדגישים בכל הזדמנות שאין בהם שנאה או כעס כלפי איש, וכי כל אחד יוכל להתארח בחדר, אך המפגש עם סברא תואר ע"י עדה ככזה שרק "במאי מלמעלה היה יכול לסדר". כשהם פוגשים אותה לאחר הלילה הראשון הם לוחצים לה את היד, מחייכים ומביטים בה ארוכות. "עוברת בי צמרמורת", אומר זאביק. "לא האמנתי. לא חלמנו שיבואו מעזה".
השלושה נכנסים יחד לחדר. עדה מביטה שוב בתמונה של בנה, אשר תלויה ליד המיטה. היא מתקשה להאמין שאחרי שקיוותה להנציח את בנה בדרך הזו, זה קורה לבסוף. "חשבנו מה לכתוב בחדר", מספרת עדה. "בהתחלה חשבנו לכתוב ציטוט תנ"כי, אבל אז באה המחשבה שאולי תיכנס משפחה לא יהודית, אז החלטנו שהציטוט יהיה משהו שחובק את כולם ביחד, והנה זה מסתדר".
עדה מוסיפה ש"אין בנו שום שמץ של חלילה שנאה או כעס. כולנו בני אדם. אמרתי את זה עוד לפני שידעתי מי יתארח בחדר. החדר הזה לא הוקם על תנאי. לבי יוצא אליהם וגם אני הייתי רוצה שיטפלו בילדים שלי, איפה שזה לא יהיה, בצורה הכי טובה".
חשבת שזו תהיה המשפחה הראשונה שתהיה בחדר?
"לא, לא. אני חושבת שמישהו סידר שם את זה למעלה. זה לקחת שתי נקודות הכי קיצוניות, ואת האובדן של בניה שעל שמו פה החדר, לקחת את המשפחה שזקוקה לעזרה והיא מאותו מקום שבו בניה קיפח את חייו".
גם סברא לא תשכח את שנת 2014. "הרס, מלחמה", היא מתארת את מבצע "צוק איתן" דרך עיניה. "החשש, הפחד על הילדים, על הבית שלך. על הנכדים". גם את שנת 2008 סברא לא תשכח. "אחי מת בעזה", היא מספרת. "הם (צה"ל) רצו לתקוף, אך הבית הופצץ. בעלי נפצע ואחי מת. אחי מת בעזה ואני זוכרת את כל האירועים האלה, אבל אני מקווה שהדברים יחזרו לקדמותם".
סברא מזכירה ש"אנחנו בסופו של דבר בני אדם, זה בניגוד לפוליטיקה שלוקחת את העם. אנו מקווים מאללה שיחזור השלום. שלא נסבול ושלא יהיו מלחמות".
באמצעות אחד מעובדי בית החולים, מבקשים עדה וזאביק להבהיר לסברא שהיא מוזמנת להישאר בחדר. היא מבקשת להודות להם ולאנשי חב"ד על היחס ועל העובדה שלאחר חודשים שבהם נאלצה לישון על כיסא לצד נכדה, היא תוכל לישון בחדר. השלושה נפרדים, וזאביק מספר שוב עד כמה המעמד הזה מרגש אותו, כשהוא מראה שרשרת ותליון עם תמונתו של בניה. "בניה היה מחייך בגאווה", חותמת האם. "שמח עד עמקי נשמתו".
