מגפת הקורונה והמשבר הכלכלי שבא בעקבותיה השפיע לא מעט על אותם ילדים שהחליטו לעזוב את הבית וחיים ברחוב. במציאות שבה הרחובות ריקים והמסעדות סגורות, מלחמת הקיום עבורם הופכת לקשה מאוד. פגשנו שלוש נערות שנשארו ללא בית בתקופת הקורונה, ונמצאות עכשיו ב"בית השנטי".
הילדים שנשארו ללא בית בתקופת הקורונה
(צילום: רועי עידן)
התפאורה הנינוחה ואווירת השלווה המדברית שמספקת השלוחה של בית השנטי, שהוקמה לפני מספר שנים באזור מצפה רמון, מתעתעת ומסתירה בתוכה הרבה כאב עצור. הצעירות והצעירים המבוישים שמסתובבים במתחם אוגרים זיכרונות קשים של אלימות, פגיעה מינית וקשיים שרק התגברו בעקבות הקורונה.
אחת הנערות שהגיעו אל הבית בתקופת הקורונה היא נס, נערה בסיכון שנמלטה לרחוב לפני כשנתיים מבית אלים.
"כשגרתי עם אמא שלי ספגתי הרבה אלימות בבית. בגיל 16 עזבתי לרחוב כי העיפו אותי מהבית. החיים ברחוב זה סיוט", סיפרה. "זה לחיות על אוכל מפחי זבל, לבקש נדבות מאנשים, להתקלח בים פעם בשבועיים, לגנוב אוכל מחנויות ולברוח לסמים ולאלכוהול. בלילות קשה להירדם כי אתה קופץ מכל מי שעובר לידך – אתה חייב לבדוק שהוא לא בא לאנוס אותך או לחטוף אותך".
3 צפייה בגלריה
נס. "הייתי מורעבת, דפקתי אצל אנשים בדלת והתחננתי לאוכל אבל הם פחדו לעזור לי בגלל הקורונה"
(צילום: רועי עידן)
ואז הגיעה הקורונה. "הדבר הראשון שקלטתי זה שחיי החרא שהיו לי עד עכשיו הפכו לעוד יותר גרועים. לא היה לי איך לשרוד ברחוב, אין אוכל כי המסעדות סגורות והפחים ריקים. הייתי מורעבת, דפקתי אצל אנשים זרים בדלת והתחננתי לאוכל, אבל הם לא הכניסו אותי ופחדו לעזור לי בגלל הקורונה. קלטתי שאני לא יכולה להמשיך ככה, אין מצב שאני ממשיכה לחיות ברחוב עם הקורונה הזאת".
"אם הקורונה הורסת את החיים שלכם – אז את שלנו היא הורסת פי אלף, כי אין לך מושג מה הולך להיות מחר. הלחץ הזה, שאם אתה נדבק בקורונה אין מי שידאג לך. אתה מסתובב ברחוב וקולט שאין שם אף אחד", הוסיפה. "אם לפני הקורונה אתה מרגיש ממש בודד – אז עכשיו אתה לבד בעולם, המדינה בנפילה כלכלית והכול נופל עליך ומרסק אותך".
הייאוש של נס הגיע לשיא בתקופת הסגר הראשון של הקורונה, ואז גם הגיעה ההצלה. "שכבתי מיואשת ורעבה בים, ולא ידעתי מה לעשות, הייתי בדרך לקפוץ למים. במקרה הגיעו כמה שוטרים ושאלו למה אני לא בבית? ברגע של ייאוש אמרתי להם שאני ילדת רחוב ואין לי איפה להיות. הייתי אז עדיין קטינה והם היו מוכרחים לדאוג לי, אז הם הביאו אותי לבית השנטי ובעצם הצילו אותי".
"התחלתי לאבד את השפיות בסגר הראשון"
הסגרים הממושכים והמשבר הכלכלי הקשה בעקבות הקורונה השפיעו לא מעט עבור ילדים שמוגדרים בסיכון בביתם, חלק מהם מצאו את עצמם בעיצומה של המגפה מחוץ לבית. אלסקה (שם בדוי), שגדלה בתנאים קשים עם אם חד הורית אלכוהוליסטית – היא אחת מאלה שנזרקו לרחוב באמצע הקורונה.
"מאז שאני זוכרת את עצמי עברתי אלימות פיזית ונפשית, גם כשהייתי ילדה מאוד קטנה. לא הצלחתי להתמודד עם עצמי ועם הסביבה, ולא הייתה לי התמיכה הנכונה בשביל להצליח לגדול ולהתפתח", סיפרה. "הייתי עסוקה מאוד בלשרוד ולא בלחיות. גם לפני שהתחלתי לשתות ולקחת סמים תמיד חיפשתי דרכים לצאת מהבית".
אלסקה תיארה חיים של סבל, דמעות ותקיפות מיניות מצד בני הזוג המתחלפים של האם הנרקומנית. סוג של סיר לחץ שאיים להתפוצץ בכל רגע. "כשהגיעה הקורונה מצאתי את עצמי במצב קיצוני מאוד. אני זוכרת את הסגר הראשון, שם התחלתי לאבד את השפיות שלי. לא יכולתי לצאת החוצה או לעשן או לברוח מאמא שלי. כל הזמן הייתי איתה בבית וזה אומר לשמוע את הצרחות שלה, לחיות בפחד ובחרדה אינסופית. בשלב מסוים נכנסתי לדיכאון, לא יכולתי לקום מהמיטה ואיבדתי את החשק לחיות".
באמצע הסגר הראשון אמא של אלקסה גירשה אותה מהבית אל הרחוב. "זה התחיל מוויכוח טיפשי 'לכי תקני לי סיגריות', והמשיך עם 'את לא מועילה, נמאס לי ממך! את בת 18, תעופי מהבית, אני לא רוצה אותך יותר כאן, את לא על אחריותי!'".
"אז אמרתי אוקיי, זאת ההזדמנות שלי, אני מנצלת את הסיטואציה ולא נשארת כאן", סיפרה. "הסתובבתי בחוץ כמה שעות, עישנתי, חזרתי הביתה, ארזתי תיק והתקשרתי לבית השנטי".
"עברתי התקף פסיכוטי, זה השתלב לי יפה עם הקורונה"
במהלך הסגר הראשון של הקורונה חבצלת (שם בדוי) הרגישה שהיא משתגעת. "הייתי בשלב נורא רע בחיים שלי, עברתי התקף פסיכוטי בעקבות סמים וזה השתלב לי נורא יפה עם הקורונה – חוסר ודאות, לא לדעת לאן אני משתייכת, לאן ללכת, חוסר יציבות".
כבר בגיל 11 התחילה חבצלת להשתמש בסמים ולשתות משקאות אלכוהוליים. "המצב בבית לא היה טוב. הייתה לי אמא אלכוהוליסטית שהביאה הביתה כל מיני גברים מוזרים. הם היו משתמשים בסמים ובאלכוהול, ומערכות היחסים שלה היו נורא הרסניות ופגעו בי. הייתה הרבה אלימות בבית, ועברתי הרבה מסגרות, הייתי גם לא מעט ברחוב".
הקורונה הייתה נקודת שבר משמעותית עבור חבצלת. "אנשים רגילים בקושי הצליחו לעזור לעצמם, הקורונה הפכה את הכל. בין חברות לאשפוזים הגעתי לבית השנטי. הדבר הראשון שקיבלתי כשהגעתי לפה זה חיבוק חם, משהו שלא קיבלתי מאף אחד כבר איזה שלוש שנים".
"יש הורים שנוטשים את הילדים שלהם כמו שנוטשים כלבים"
מריומה קליין שנטי, מייסדת ומנכ"לית עמותת בית השנטי, טוענת שבעקבות הקורונה יש עלייה בכמות בני הנוער בסיכון שמופנים אליהם. "הם מגיעים מכל רחבי הארץ במצב לא פשוט ובחוסר אונים טוטלי. אין ספק שהסגר והלחץ שהיה בבתים פוצץ את המצב והביא בני נוער למקום מאוד קשה של כעסים, לחץ, בריחה, דיכאונות וחוסר אונים. זה לא מפסיק, זאת הולכת להיות שנה מאוד מסיבית".
3 צפייה בגלריה
מריומה קליין שנטי. "יש הורים שנטשו את הילדים שלהם כמו שנוטשים כלבים"
(צילום: רועי עידן)
"לוקח זמן לילד להגיד באומץ 'אני לא יכול יותר, אני חייב שמישהו מבחוץ יעזור לי'. קשה לחיות עם אנשים שאתה שונא והם שונאים אותך", הוסיפה. "החבר'ה שבאים לפה הם עם פגיעות מיניות מאוד קשות. בגלל המצב הכלכלי הקשה יש גם הורים שנטשו את הילדים שלהם כמו שנוטשים כלבים".
לקראת סיום לנס יש מסר חשוב בשם ילדי הרחוב. "כשאתם רואים ילד רחוב, דבר ראשון – תעזרו לו, תנו לו כמה שקלים, תעשו הכל כדי שהילדים האלה לא יישארו ברחוב".
"אין כמו חיבוק, כי אנחנו לא מכירים את זה", הוסיפה. "צריך לתת לו משהו לאכול, לראות אם הוא רוצה להתקלח, אם יש לו מה ללבוש, אם קר לו. לפני שאתם מצלצלים למשטרה דברו עם הילד, תשאלו אותו מה הוא צריך".
מה החלום שלך?
"אני רוצה להיות שחקנית או מנחת טלוויזיה. החלומות והשאיפות התחילו לי רק פה, בבית השנטי. לפני זה לא היה לי שום חלום. לילדים ברחוב בדרך כלל אין חלומות".
