די במשפט אחד של מנהלת מרכז חוסן בעוטף עזה, כדי להבין את מצבם הנפשי של תושבי האזור, אחרי 11 ימי לחימה. "הטלפון במרכז החוסן לא מפסיק לצלצל ויומני הפגישות מתמלאים בקצב מסחרר", אמרה אתמול (שלישי). עם סיום מבצע "שומר החומות" וחזרת השקט לאזור הדרום, מתחילה להתחולל סערה חדשה, קשה לא פחות, והיא מתרחשת במרכזי החוסן שהוקמו ביישובי העוטף, בדיוק לצרכים האלו.
מאות פניות חדשות של תושבים, בעיקר ילדים, שסובלים מפוסט טראומה, התקבלו בימים האחרונים ולפי גורמי המקצוע "זו רק ההתחלה". הילה גונן-ברזילי, מנהלת מרכז החוסן בשדרות, סיפרה: "הבוקר החל בהצפה של פניות. תושבים מבוגרים שהסבב הזה היה יותר מדי קשה עבורם והורים מודאגים לגבי תגובות ילדיהם כמו גמגום, הרטבה, טיקים בפנים, היצמדות, חלומות רעים ועוד. גם ההתמודדות של השכונות בהם היתה פגיעה ישירה אינה פשוטה ויש צורך לסייע פיזית וגם נפשית".
במרכזי החוסן, שבהם עובדים עשרות עובדות סוציאליות, פסיכולוגים ומומחים לפוסט טראומה, נערכים לתקופה לא פשוטה בכלל. במועצות האזוריות בעוטף ובעיר שדרות פועלים חמישה מרכזי חוסן. במרכז שבמועצה האזורית אשכול החליטו שבמקביל להמתנה למטופלים - הם יוזמים מפגשים כדי לאתר אנשים שזקוקים לטיפול וטרם פנו.
"בחרנו גם ביוזמה של הקמת קבוצות הורים ביישובים, כי הכלים להורים זאת הדרך הנכונה. במקביל נטפל רק באמת במי שזקוק לטיפול טראומה", סיפרה מירב וידל, מנהלת מרכז החוסן. "הרציונל הוא חיזוק תחושת מסוגלות של האוכלוסייה להתמודד עם האתגרים הרבים והייחודיים של החיים בעוטף. ההורים הם המטפלים הכי טובים לילדיהם. כל ילד יידע להבחין בין מבהיל, מפחיד ומסוכן ומה לעשות בכל אחד מהמצבים וכך נוכל לצמצם את הפגיעות והמצוקה מהחשיפה".
נדב פרץ, מנהל מרכז החוסן בשער הנגב, הסביר: "אנחנו מבינים שעכשיו זה הזמן של הקהילה להתמודד ולצמוח, להזכיר לעצמנו ולתושבים מהם הכוחות שלנו ומה מסייע לנו".
"זה רעם! זה לא טיל"
לילך קיפניס, מטפלת במרכז חוסן שבמועצה האזורית אשכול, כתבה ספר חדש - "שירת הטריגר" - איתו יכולים להזדהות ילדים רבים מיישובי עוטף עזה ודרום הארץ שגדלים לתוך מציאות ביטחונית קשה מנשוא. "שניה עברה - הבנתי: זה רעם! זה לא טיל. אך באותו הרגע זה כל־כך מבהיל", כתבה קיפניס בספרה.
היא משתמשת בו ככלי טיפולי לילדים עם פוסט טראומה. "הספר נכתב מתוך מפגש שלי עם ילדי המועצה האזורית אשכול במרכז החוסן ולמעשה נכתב יחד איתם, מתוך החוויה המשותפת של החיים בחירום מתמשך", היא מספרת. "במציאות כזו אנו חשופים לטריגרים: אלו הם גירויים המזכירים את הסכנה הממשית - וגורמים לנו להגיב כאילו הסכנה עצמה נוכחת".
"הטריגר מייצר תגובת רפלקס גופנית, שלעיתים חולפת מייד כאשר אנו מבינים שזו לא באמת סכנה, אך לעיתים יכולה להוציא משיווי משקל גופני, רגשי ותפקודי לאורך זמן. יש חשיבות רבה לתת תוקף לתגובות האלה ולא די לומר 'זה כלום' או 'אין מה לדאוג' . יש להתייחס לבהלה ולתגובות הגוף, להכיר בהן כתגובה נורמלית לטריגר, ויחד עם זאת לחדד את ההבדל בין בהלה לסכנה".
"בהמשך לכך אפשר לעבור לשלב ההרגעה ולמצוא ביחד עם הילד או הילדה את הדרכים שמסייעות לחזור לאיזון. אצל חלק מהילדים זה יכלול תנועה והוצאת המרץ שנטען בגוף כתוצאה מהטריגר ואצל אחרים זה יהיה בפעילות מרגיעה, טכניקות של נשימה, חיבוק, משחק ועוד".
