חיסולו של רב-המדענים האיראני מוחסן פחריזאדה העלה כצפוי חיוכים רחבים בישראל. מניסיון, אין דבר שעיתונאי אוהב יותר מלפרסם סיפור סנסציוני ואז להוסיף, "על פי מקורות זרים כמובן". זאת התחפושת שמאחוריה ניתן להסתיר כל הרפתקה, חיסול ממוקד, תקיפה ממרחקים או גיחה לארץ אויב. אפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו לא התאפק ושחרר הודעה מצולמת שבה אמר: "היה לנו שבוע מוצלח ואני לא יכול לספר על הכל".
ואני אמרתי לעצמי, ברוך שובכן למקומותינו ציפורים נודדות, היהירות והשאננות, שתי המילים המאפיינות כל כך את ישראל וכבר הרבה שנים מוליכות אותה - אותנו - בין מאניה לדפרסיה, בין שיאים לשפל.
אני, למשל, חשבתי שהדבר הראשון שצריך לעשות זה לבדוק מה שלום השגרירויות שלנו (ע"ע בואנוס איירס או שלמה ארגוב ז"ל), מה קורה עם מרכזי קהילות יהודיות בחו"ל (ע"ע, שוב, בואנוס איירס), בתי כנסת (גרמניה, ארה"ב), מטוסים ואוניות, או אין ספור מטרות ישראליות ויהודיות רכות, שלא לדבר על הגבולות שמעברם מחכים בני חסות של איראן כגון חיזבאללה והג'יהאד האיסלאמי.
מה חדש, בעצם? ההיסטוריה שלנו זרועה בהרפתקאות שבין יהירות לשאננות. מה היה "עסק הביש" במצרים בראשית שנות ה-50, אותו ניסיון נואל להפעיל יהודים מקומיים שיפוצצו מטרות בקהיר כדי ליצור קרע בין מצרים למערב, אם לא מעשה של יהירות שעלה בחייהם או בחירותם של חברי החולייה, גרם נזק כבד ליחסי החוץ של ישראל וטלטל את המדינה במשך 15 שנה?
מה הייתה מהות הצהרתו של דוד בן גוריון בסוף מלחמת קדש על "מלכות ישראל השלישית", ולמה קופל הזנב כה מהר אגב חזרה לגבול הבינלאומי? ובעיקר, מה עבר עלינו באותן שנים מופלאות שבין 1967 ל-1973?
ישראלים רבים נדבקים מדי יום שני לטלוויזיה וצופים בסדרה המצוינת "שעת נעילה", שמציגה את התוצאה של אותן שש שנים. מה קרה במהלכן בעצם ואיך התגלגלו הדברים בצורה כה טראגית ואומללה (בסוף היה ניצחון גדול, אני יודע)? התשובה קצרה וקולעת: יהירות ושאננות.
בשש השנים הללו חיה ישראל בחלום. היא האמינה באמת ובתמים שאין כוח במזרח התיכון שיוכל לה. היא דחתה כל הצעה להסדר ומשה דיין הכריז ש"טוב שארם א-שייך בלי שלום, מאשר שלום בלי שארם". ההמשך ידוע.
ומה היה החלום של אריק שרון ב-1982? מלחמה מהירה באש"ף, מכה לסורים, כניסה זריזה ללבנון, דחיקת הפלסטינים החוצה, כינון ברית עם "אחינו" הנוצרים ושלום על ישראל. סדר חדש במזה"ת. ומה קרה בפועל? 18 שנים של הקזת דם. יאסר עראפת יצא ואת מקומו תפס חיזבאללה, שמחזיק היום 150 אלף רקטות וטילים מכוונים לישראל.
יהירות ושאננות.
ומה עם ג'ונתן פולארד, שמחכה בניו יורק לבוא הביתה? לא גבורה הייתה שם, אלא מחדל לאומי ממדרגה ראשונה. ואני כותב זאת כמי שהוביל את השדולה בכנסת לשחרורו של פולארד ועשה ככל שביכולתו כדי שייצא מהכלא.
לישראל יש והיו קשרי מודיעין מבוססים וממוסדים עם ארה"ב. למוסד יש נציגות בוושינגטון ול-CIA נציגות בתל אביב. כך נכון וראוי. אבל כאשר הגיע שרון למשרד הביטחון הוא הפך את הלשכה לקשרי מדע שהייתה שם ל"מוסד" משל עצמו, והעמיד בראשו את ידידו, איש המודיעין הוותיק רפי איתן.
כך נפרצה הגדר: באווירה שהכל מותר, גויס פולארד, איש מודיעין הצי האמריקני, לשירות מדינת ישראל דרך הלשכה לקשרי מדע ועבורה. הטאבו נשבר. גם ארה"ב במעגל המדינות המותרות לריגול. המוסד לא ידע, כך גם השרים משה ארנס ויצחק רבין, עד שהאמריקנים חשפו את הפרשה ועצרו את פולארד.
ישראל עוד היתממה. מנהיגיה, בטוחים בעצמם, חשבו להערים על האמריקנים ולשחק איתם משחקים. קצת להגיד וקצת לא, קצת לתת חומרים וקצת להסתיר. זה היה כמו להוסיף חטא על פשע.
האמריקנים, כדרכם, פעלו בקשיחות ואת המחיר שילם לא רק פולארד. הלשכה לקשרי מדע נסגרה ונדרשו שנים ארוכות כדי לשקם את היחסים. מה כל זה אם לא יהירות (אנחנו יכולים לעשות את זה), ושאננות (לנו לא יקרה דבר)? עובדה, קרה.
בדרכה להפוך לאימפריה מזרח תיכונית שכחה ישראל כמה מידות. צניעות, למשל. במילון הישראלי החדש אני מציע להחליף את המילה "יהירות" ב"תעוזה" ואת ה"שאננות" ב"זהירות". אמרו מעתה תעוזה וזהירות. זה יעבוד נהדר.
- ד"ר נחמן שי הוא פרופ' אורח מטעם "מכון ישראל" באוניברסיטת דיוק בצפון קרוליינה. בעבר סגן יו"ר הכנסת, חבר כנסת ודובר צה"ל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
