הסטאז'רים מדברים
(צילום: חגי דקל, שחר גולדשטיין ורועי עידן, עריכה: תמר אברהם)
מגפת הקורונה שמה את מערכת הבריאות במוקד. הצורך הדחוף בכוח אדם נוסף לבתי החולים הקדים את הגעת הסטודנטים לרפואה אל הסטאז' במחלקות. בתחילת החודש הם נכנסו לראשונה אל בתי החולים ולעבודה משמעותית בשטח. ארבעה סטאז'רים טריים חשפו בפני מצלמות ynet את ההתמודדות בימים הראשונים של סטאז' בתקופת קורונה. חלק ראשון בסדרת "הסטאז'רים".
"יש עניין כזה שעכשיו לא נפגשים איתי. בעצם, שבוע לפני שנכנסתי למחלקה עשיתי סבב ישיבות עם כל אחד מהחברים שלי כדי 'להיפרד' במירכאות", סיפר עדן עמיאל, עתודאי בן 29, שהתחיל סטאז' במחלקת קורונה בבית החולים קפלן. "זה מרגיש סוג של מצורע כזה, שאי אפשר לפגוש אנשים, אבל בסוף זה מה שרציתי אז זה שווה את הכל".
לפני התחלת הסטאז' כל סטודנט בוחר את המחלקה שבה הוא מעוניין להעביר את השנה הקרובה. עמיאל בחר במחלקה פנימית קורונה. "בחרתי בה כי אני חושב שפה צריכים הכי הרבה עזרה, לכאן מופנים כל המשאבים. מחלקת קורונה היא הכי רלוונטית כרגע. כל תהליך ההתמגנות זה לא פשוט, וזה די קשה לראות את המטופלים שוכבים לבד, חלקם במצב קשה, חלקם מונשמים, חלקים נאחזים בין חיים למוות".
"לא דמיינתי שאתחיל סטאז' בתקופה כזו", הוסיף עמיאל. "אחרי שנה שכל העולם נמצא בסגרים און אנד אוף. אבל זה דווקא מעצים את החוויה, זה נותן לי עוד יותר תחושה שאני עושה משהו טוב".
תחושת השליחות בעקבות הקורונה מופיעה כמעט אצל כל אחד מהסטאז'רים. "כל הזמן הייתה תחושה שאנחנו אחרי העולם של המגפות. לא תהיה לנו השפעת הספרדית, לא תהיה לנו דיפתריה, לא יהיה כלום", אמר מאהר אבו-גאנם, סטאז' בן 29 במחלקה פנימית בבית החולים סורוקה. "פתאום בן לילה יש מחלה כזאת, וכשכל המדינה מושבתת אתה מבין את החשיבות של המקצוע. זה גרם לי להרגיש שבחרתי את המקצוע הנכון".
"אני רגיל לעבוד בבית חולים, עבדתי בתור עוזר רופא, אבל פתאום אתה צריך להתמגן", הוסיף. "המטופל שלך, שרגיל לראות את הבעות הפנים שלך, לראות אותך כבן אדם, רואה בן אדם מכוסה שרואים ממנו רק את העיניים. זו תחושה מוזרה מאוד".
10 צפייה בגלריה
פוסטניקוב. "ברגע שכולנו נתחסן המחלה תדעך ותהפוך להיות כמו כל מחלה ויראלית אחרת"
(צילום: שחר גולדשטיין)
"באיזשהו שלב, ברגע שכולנו נתחסן, המחלה תדעך והיא תהפוך להיות כמו כל מחלה ויראלית אחרת, כמו שהייתה בעבר שפעת החזירים ופיקים של וירוסים כאלה ואחרים", אמרה מריה פוסטינקוב, סטאז'רית בת 27 במחלקת ילדים בבית החולים רמב"ם.
ניכר שהיא לא לגמרי מתרגשת מנוכחות הקורונה בבית החולים. "אני לא מתבאסת מזה שיש קורונה מבחינת העבודה בבית החולים, ממש לא. אבל סך הכל אני חושבת שיש לי חוויה מצוינת לחוות את המגפה הזאת בתור סטודנטית, סטאז'רית, רופאה".
"בחיים לא הייתי רוצה שידברו אליי ככה כמטופלת"
אל המקצוע הזה אף אחד מהסטאז'רים לא הגיע במקרה. חלק ידעו מגיל קטן שזה מה שהם רוצים לעשות, חלק חוו על בשרם טיפול רפואי לא נעים וחלק ראו את בני משפחתם נזקקים לעזרה רפואית וזה חיזק בהם את הרצון לטפל בחולים.
"כשהייתי חיילת הייתה לי איזושהי בעיה רפואית גינקולוגית, ולצערי, בתור מטופלת, הרגשתי שקצת קשה לי עם היחס שקיבלתי באותן הזמן", סיפרה אור עמיחי, סטאז'רית בת 32 במחלקה הכירורגית בבית חולים מאיר. "היה לי מפגש עם כירורג שיצאתי ממנו בוכה. אמרתי לאמא שלי 'בחיים לא הייתי רוצה שידברו אליי ככה כמטופלת, הלוואי שאני אהיה רופאה ושאוכל לדבר אחרת למטופלים שלי'. זו הייתה הנקודה שהתקבלה אצלי ההחלטה".
10 צפייה בגלריה
עמיחי. "בחיים לא הייתי רוצה שידברו אליי ככה כמטופלת. זו הייתה הנקודה שהתקבלה אצלי ההחלטה"
(צילום: חגי דקל)
"הרבה פעמים עם הזמן ועם השחיקה של המקצוע שוכחים לרגע שאתה נמצא מול בן אדם שנמצא במצבים הכי רגישים והכי אינטימיים, ואתה אמור להיות לצדו", הוסיפה. "אז אני רוצה שהמטופלים ירגישו את זה ממני, להביא מעצמי הרבה אמפתיה כלפיהם".
ההחלטה ללמוד רפואה התגבשה אצל עמיאל בעקבות חוסר האונים שהרגיש כשאמו עברה אירוע מוחי מול עיניו ולא היו לו הכלים לסייע לה. "זה היה יום שישי, חזרתי מהצבא ואמא שלי הייתה במטבח והכינה שניצלים, אני הייתי בסלון. לפתע היא אמרה שהיא לא יכולה לראות. בהתחלה לא הבנתי, לא כזה התייחסתי, בהמשך ראיתי שהיא ממש הולכת ונתקעת בקיר, אומרת שהיא לא יכולה לראות".
10 צפייה בגלריה
עמיאל. "לא יכולתי להתמודד עם חוסר הידיעה איך אפשר לעזור. זה מה שהביא אותי לרפואה בסוף"
(צילום: חגי דקל)
"מיד קפצתי מהספה, רצתי אליה, החזקתי אותה, הושבתי אותה", שחזר. "זו הייתה תחושה של חוסר אונים, לא ידעתי מה לעשות. לא יכולתי להתמודד עם חוסר הידיעה מה אני אמור לעשות ואיך אפשר לעזור. זה מה שהביא אותי לרפואה בסוף".
עבור פוסטניקוב ההחלטה ללכת לתחום הרפואה הייתה אחרי שנים של היחשפות למערכת הבריאות מצד משפחת המטופל. "אני בת יחידה לזוג הורים מדהימים, באמת שלא יכולתי לבקש הורים טובים יותר, אבל הם לא היו הכי בריאים. מגיל צעיר נחשפתי לבתי חולים מהצד של המשפחה, של המטופל".
10 צפייה בגלריה
פוסטניקוב. "ההחלטה להיות רופאה אולי באיזשהו מקום זה כדי לכפר על דברים שלא הצלחתי או לא ידעתי בעבר"
(צילום: שחר גולדשטיין)
"הטבע האנושי בדרך כלל מרחיק אותנו מדברים שגורמים לנו עצב, שגורמים לנו כאב", הוסיפה. "זה שאמא שלי נפטרה לצערי לפני שנתיים, בסופו של דבר הוביל אותי דווקא כן לבחור במקצוע הזה, וכן אולי באיזשהו מקום לכפר על דברים שלא הצלחתי או ידעתי בעבר".
- מה חושבים במשפחה על המקצוע שבחרת?
"המשפחה שלי בטוח גאה בי, ועכשיו הם שמים אותי כזה 'גולד סטנדרט', שככה צריך להיות. אבל אני חושבת שלכל אחד יש חלומות ולא כולם צריכים להיות רופאים. נכון, זה חלומה של כל אמא פולניה – אבל לא צריך, הכל בסדר".
התורנויות הארוכות וההתמודדות עם המוות
התקופה שבה נכנסו הסטאז'רים למערכת הבריאות מאתגרת אותם עם המון שינויים והנחיות חדשות בעקבות המגפה. בעקבות הצורך הדחוף בכוח אדם בבתי החולים, הסטאז' הוקדם ביותר מחודש עבור חלק מהסטאז'רים, תקופת הסטאז' קוצרה והרכבה שונה במעט. הדבר היחיד שלא השתנה אלה התורנויות - 26 שעות שבהן המחלקה מופקדת בידי הסטאז'רים והמתמחים.
"כשהייתה התורנות הראשונה שלי פה, פתאום הבנתי שזה רק אני ועוד מתמחה שאחראים על כל המחלקה ואין פה אף אחד אחר", שיתף עמיאל. "פתאום זה מכה בך, שאתה צריך להיות 100% על הדברים ואין מקום לטעויות. אבל להיות ער במשך 26 שעות ברציפות זה משהו שכן יושב מאחורה".
"עדיין אין אינפוזיה של קפאין, אז אנחנו נשרוד בזכות הקפה", התבדח אבו-גאנם. "אני חושב שצריך לקצר את התורנויות האלה. כי בשעה 22:00 אתה לא מתפקד כמו שתפקדת ב-08:00 בבוקר, ואני אפילו לא מדבר על 04:00 לפנות בוקר".
מלבד שעות העבודה הקשות, הסטאז'רים מתמודדים עם תחושת אחריות כבדה לשלומם ובריאותם של המטופלים. "להגיע לרגע הזה שאתה מבין שאתה פתאום מקבל אחריות על מטופלים, הלב מתחיל לדפוק רק מלחשוב על זה", שתפה עמיחי.
"נראה לי שאף אחד לא מספיק מכין אותך לרגע שאתה תעשה טעות, ואנחנו נעשה. כי אמנם לומדים הרבה, אבל אנחנו בני אדם", הוסיפה. "וזה מלחיץ כי בעולם הרפואה טעויות יכולות להסתיים בדרכים לא נעימות. אני מרגישה שהגיע הזמן שלנו לקבל את האחריות, להתחיל לעבוד ולדאוג למטופלים אחרים".
פחות מחודש הסטאז'רים החדשים נמצאים במחלקות, ויש כאלה שכבר נאלצו להתמודד עם הסיטואציות הקשות ביותר. "באחד הבקרים נפטרה חולת קורונה שהייתה פה בעצם יומיים. אני קיבלתי אותה בתורנות הראשונה שלי ב-03:00 לפנות בוקר", שיתף עמיאל. "הובילו אותה, היא הייתה במצב קשה והרדימו אותה באמבולנס. זה היה קשה"
"אני חושב שההתמודדות עם המוות היא חלק אינטגרלי בעבודה של הרופא. כל רופא מאמץ לעצמו מנגנון הגנה כזה או אחר להתמודד עם העבודה, ויש המון עבודה. נכנסים לחדר, עושים החייאה, שלא הצליחה הפעם. עושים א.ק.ג, קובעים מוות וצריך להמשיך למטופל הזה. זה מקבל העצמה במיוחד בתקופה כזו, שיש מגפה והחולים לא מפסיקים להגיע".
"אתה כל הזמן מרגיש שאתה לא יודע מספיק"
רגע לפני הסגר השלישי, הסטאז'רים קרובים לסגור חודש ראשון מתוך שנה שלמה של למידה. יש להם לא מעט חששות מהשנה הזו, אבל גם תקוות ורצון לעשות שינוי במערכת הבריאות בעקבות החוויות וההיכרות שלהם עם המערכת.
"מה שאני רוצה להביא מעצמי בתור רופאה זה קודם כל אנושיות", אמרה פוסטניקוב. "הטיפול הוא לא רק לתת את התרופה הנכונה, אלא כולל בתוכו עוד נדבכים ודברים שצריך לעשות, וחלק מזה זה להיות אמפתי, להיות בן אדם. כל פעם שאתה רואה מטופל שטפלת בו הולך הביתה זו איזושהי הצלחה שלך, זה רק מחזק את ההרגשה שאתה במקצוע הנכון, בדרך הנכונה. אני מקווה שההרגשה הזו תמשיך ללוות אותי כמה שיותר הלאה".
10 צפייה בגלריה
אבו-גאנם. "הדבר הכי חשוב ברפואה זו היכולת להקשיב למטופל, לשמוע אותו, להבין אותו"
(צילום: רועי עידן)
"אני רוצה להביא מעצמי את היכולת להקשיב", הוסיף אבו-גאנם. "אני חושב שהדבר הכי חשוב ברפואה זו היכולת להקשיב למטופל שלך, לשמוע אותו, להבין אותו, ולהבין שאם כואב לו אז בטח זה לא קל".
"אני חושב שחייבים להביא את האמפתיות ואת הרצון לעזור לאנשים", סיפר עמיאל. "זה מאוד מתבטא פה במחלקת קורונה. בסופו של דבר אנחנו לא רק המטפלים של החולים, אנחנו צריכים להיות אוזן קשבת, סוג של המשפחה שלהם, כי הם שם לבד בפנים".
10 צפייה בגלריה
עמיחי. "בסוף זה קשה. אתה כל הזמן מרגיש שאתה לא יודע מספיק, שאתה לא מספיק טוב"
(צילום: חגי דקל)
"בסוף זה קשה. אתה כל הזמן מרגיש שאתה לא יודע מספיק, שאתה צריך לדעת עוד, שאתה לא מספיק טוב", שתפה עמיחי. "יש מן רדיפה כזו לפרפקציוניזם עצמי, לנסות להוכיח לעצמי שאני מסוגלת ויכולה להיות טובה. זה נראה לי רחוק היום, אני לא כל כך שם, אבל אני שמחה על ההזדמנות שיש לי השנה ללמוד מאנשים מנוסים ממני".
"אמרו לי משפט שהולך איתי עד היום – 'תמיד תהיה חכם, אבל צנוע'. אני חושבת שזה חשוב במיוחד ברפואה, שעם כל הוותק והשנים – תמיד להוריד את האגו. אני רוצה לזכור שתמיד עומד מולי בן אדם, ותמיד לזכור להתייחס ככה אל המטופלים, גם כשיהיה עמוס וכשיהיה יותר קשה".
