"לפני שהרדימו אותו הוא אמר 'אל תדאגו, אני חוזר, תשמרו על אימא'. מאז הוא לא התעורר". כך סיפרה היום (ה') אביה, בתו של מיקי הכהן שמת מקורונה, על האובדן שחוותה המשפחה. מאז פרוץ המגפה בתחילת 2020 מתו בישראל 2,934 בני אדם. ynet מביא את סיפורי האנשים שעומדים מאחורי המספרים
מיקי הכהן, בן 68 מהיישוב הר אדר שליד ירושלים, מת מסיבוכי הקורונה לאחר חמישה שבועות של מאבק בבית החולים הדסה עין כרם בבירה. הוא היה איש צבא במשך 24 שנים ובשנים האחרונות עבד כסוכן נסיעות. "הוא אהב את כולם, תמיד צחק, תמיד חייך. הוא היה אדם שחי את החיים ומנצל אותם", סיפרה הבת אביה.
מאז שפרצה המגפה, מיקי ואשתו חני, שנמצאת בקבוצת סיכון, כמעט ולא יצאו מהבית ונזהרו מאוד שלא להידבק בנגיף. בערב יום כיפור אביה והוריה, שמתגוררים באותו בית, לא חשו בטוב. "עשינו בדיקות קורונה ומצאו ששלושתנו חיוביים. אחרי כמה ימים אשפזו את אבא שלי בבית חולים כי היו לו קשיי נשימה", אמרה אביה.
היא סיפרה שאחרי כמה ימים שהיה מחובר למכונת הנשמה, הוחלט להרדים אותו. "נכנסתי אליו לחדר ממש שנייה לפני שהרדימו אותו, חיבקתי אותו ואמרתי לו שהוא חזק וכולנו מחכים לו. הוא אמר לי 'אל תדאגו, אני חוזר, תשמרו על אימא'. וזהו. הוא לא התעורר מאז", אמרה הבת בבכי.
אף שהיה אדם בריא ופעיל, לאחר כמה ניסיונות של ניתוק ממכונות ההנשמה, גופו של מיקי קרס. אחרי מאמצים רבים של הצוות במחלקת הקורונה, ב-8 בנובמבר, מת מיקי בבית החולים. הוא הותיר אחריו אישה, חמישה ילדים ושמונה נכדים.
"אל תסתכלו על אחרים, תסתכלו על עצמכם. מי שמפר את ההנחיות פוגע באנשים הקרובים לו ביותר. שילמנו את המחיר הכי כבד ואני לא מאחלת את זה לאף אחד", אמרה אביה. "הוא היה עמוד התווך של המשפחה והוא הלך בשיא שלו. אמא שלי יצאה לפנסיה והם תכננו מה הם יעשו ואיך הם יעשו, ולצערי זה לא יצא לפועל".
"תמיד אמר שרוצה לתת יותר, גם אם אין לו"
בתחילת ספטמבר הבטיח פנחס שטרית משדרות לאשתו נורית שהוא הולך לעשות צילום חזה בבית החולים לאחר שהשיעול כתוצאה מנגיף הקורונה לא עזב אותו, ומיד לאחר מכן חוזר לביתו. "זו ההבטחה היחידה בחייו שהוא לא הצליח לקיים", אמרה נורית. פנחס אושפז בבית החולים ואחרי כחודשיים, ב-17 בנובמבר, הלך לעולמו.
במשך 13 שנה הוא עבד בדואר. הוא היה מוכר בשדרות לא רק בשל עבודתו אלא בעיקר בשל היותו איש חסד. "כל בוקר היה קם כמו נץ להתפלל ולא מוותר לעצמו, גם בימים הקשים יותר, גם כשהיה בבידוד לפני שחלה היה קם השכם בבוקר, מתלבש ומתפלל בבית", סיפרה אלמנתו.
לדבריה, מיד לאחר מכן היה יוצא כל בוקר לעבודה, כשכבר בדרך היה דואג לנזקקים ולאלו שצריכים עזרה. "היו לו טרמפיסטים קבועים שהוא היה מחכה להם בבוקר כמו סטודנטים שצריכים להגיע ללימודים, בחורי ישיבות שהיה מסיע. הייתה לו סבלנות לכולם. הוא עשה הרבה חסדים בסתר. תמיד אמר לי שהוא רוצה לתת יותר, גם אם אין לו. היה מספר שנצבט לו הלב לראות אנשים נזקקים", סיפרה נורית.
זה התחיל הרבה לפני שעבד בדואר, עוד כשהיה עוזר של הרב אריה גמליאל כשהיה ח"כ מטעם ש"ס. "בעבודה היו אומרים שהוא מאיר פנים והם חייבים לראות בבוקר את החיוך שלו. היה מאוד מסור בכל מקום, גם בבית. הוא היה דומיננטי", אמרה נורית. "היה ברור שהלחמניות הטריות על השיש זה אבא. תמיד דאג לשפע בבית. שלא יחסר כלום לשמונת הילדים וגם בתור סבא אהוב הוא כל הזמן דאג להכול ל-18 הנכדים שלו. היושרה הייתה ערך חשוב ביותר עבורו".
נורית סיפרה שכל המשפחה נדבקה בקורונה, אך לא ידוע איך, ממי ומתי. פנחס היה היחיד שחלה באופן קשה. "הוא היה תקופה עם שיעול ויכולנו לטפל בו בבית", אמרה נורית. "אבל בגלל שהיו לו מחלות רקע, סוכרת ולחץ דם, שעד כה היו בטיפול ולא הפריעו לו ביום-יום, החליטו לשלוח אותו לצילום חזה בבית חולים".
משם הוא כבר לא חזר. "הוא אמר שקשה לו לנשום. בשיחות האחרונות הוא אמר כמה קשה לו שהוא לא יכול לקום ולהתפלל כפי שהוא רגיל. אחרי שלושה ימי אשפוז החתימו אותו על טופס שהוא מסכים להרדמה. אני הייתי חולת קורונה באותו זמן ולא יכולתי להיות לצדו. זו החלטה גורלית וידעתי שהסיכויים מאוד קלושים שיתעורר שוב", היא אמרה.
נורית סיפרה על השיחה האחרונה, שבה לא הספיקה אפילו להיפרד ממנו: "הוא התקשר אליי לפני שהרדימו אותו ואמר שהרופאים אמרו שאין ברירה. הוא אמר 'מרדימים ומנשימים אותי ואני לא יכול להמשיך לדבר עוד'. התחננתי שלא יעשו זאת עדיין, שינסו אופציות אחרות לפני שמרדימים אותו. הם אמרו לי שבעלי צלול והסכים וזהו".
לטענתה, נעשה עוול למשפחתה: "המשפחה לא שם ובית החולים לא מתחשב במה שהמשפחה מבקשת. צריכה להיות גם התחשבות. מציק לנו ולא מובן לנו למה הייתה כאן פזיזות להרדים אותו. קשה לנו שלא הספקנו ממש להיפרד ממנו. נשארנו בלעדיו ועם חובות שאני לא יודעת איך להתמודד איתם. אנחנו מתפללים שנצליח להתמודד עם חסרונו".
"היא הייתה כמו השמש בשבילנו והיה לה כוח לחיות עוד"
את ימיה האחרונים של אימו, מניה, מגדיר אריה מז'בובסקי "ימי ייסורים". בחודש יולי היא אושפזה עם חשש לקורונה בבית החולים בלינסון בפתח תקווה. "כל יום קיבלנו עדכון מהמחלקה, אבל לא הייתה לנו דרך להתקשר. אם שכחנו משהו, נותר לנו רק לחכות ליום הבא", הוא סיפר. "ב-23 ביולי התקשרו אלינו והודיעו שמצבה קריטי וקיים ספק האם היא תוכל לשרוד עד הבוקר, אבל לשמחתנו כשבוע לאחר מכן היא התחילה להתאושש".
אריה הוסיף כי "במשך כל האשפוז ביקשנו לא להאכיל את אימא בזונדה, אבא שלנו מת עקב אספירציות רבות מהזונדה שהוא היה מחובר אליה לפני כמה שנים וידענו בדיוק עד כמה זה מסוכן. לצערנו, מסתמן שזה מה שהרג גם את אימא שלי".
לדבריו, "כמה ימים לאחר מכן מצבה החל שוב להידרדר בשל דלקת ריאות שנגרמה בגלל אספירציה קשה עקב נוזלים מזונדה, וב-6 באוגוסט הזמינו אותי דחוף להיפרד ממנה. כשהגעתי היא כבר הייתה ללא הכרה ועם צינור חמצן שמחובר ישירות לאף. יום למחרת היא מתה עקב פגיעה קשה בריאות ובדרכי הנשימה".
אריה סיפר כי "אימא שלי הייתה אישה חייכנית מאוד. היא תמיד הייתה מחייכת לדיירים ולצוות בית האבות, תמיד דאגה לאחרים ומוודאת שחברתה לחדר אכלה. היא מאוד אהבה לשיר שירים, לקרוא ספרים. בשנה שעברה עשו לה ניתוח לעיניים, וחשבנו שהיא תקרא עוד הרבה".
הוא הוסיף כי "פעם בשבוע הייתה מגיעה משהי עם גיטרה לבית האבות והיא הייתה יושבת ושרה איתה ואחר כך מספרת לנו על זה בהתרגשות. כל זה היה לפני מלחמת הקורונה. היא הייתה כמו השמש בשבילנו והיה לה כוח לחיות עוד. לצערי היא לא הספיקה להגיע לגיל 89. היא הייתה ניצולת שואה, אבל אני סבור שהיא לא עברה ייסורים קשים כל חייה, כולל במלחמה, כמו בימים האחרונים".
