לא הייתה שום משמעות פרקטית להצהרתו של הנשיא האמריקני ג'ו ביידן על כך שארצו מכירה בפעם הראשונה ברצח העם הארמני. ארה"ב לא הודיעה על צעדים - פתיחת ארכיונים, אזכרה לאומית וכיוצא בזה – כחלק מההודעה הזו. ובכל זאת, ביידן ביצע צעד היסטורי, עם השלכות מרחיקות לכת. לא רק על טורקיה ויחסיה עם המערב, אלא גם ביחס לשיקום מעמדה של אמריקה כמי שמתיימרת לסמכות מוסרית בעולם פרוע ואכזרי.
מה שהתרחש בטורקיה במלחמת העולם הראשונה היה חיסול מתוכנן ושיטתי של מיעוט מוחלש. זו ההסכמה ההיסטורית היום בכל מקום שאיננו טורקיה. למעשה, המילה ג'נוסייד, שהומצאה על ידי רפאל למקין שנה לפני תום מלחמת העולם השנייה ובעוד חדרי הגזים באושוויץ עובדים במלוא הקצב, אמורה הייתה לתאר - לדבריו שלו - שני מקרי רצח המוני: של יהודים ושל ארמנים.
ב-1933, עם עליית הנאצים לשלטון, עשרות שנים אחרי שארמנים גורשו, הורעבו ונרצחו, פרסם הסופר היהודי-אוסטרי פרנץ ורפל את "40 הימים של מוסה דאג", אחד הספרים החשובים שנכתבו במאה ה-20. הוא תיאר באורח בדיוני אירועים אמיתיים שהתקיימו על הר שבו התקבצה שארית הפליטה הארמנית, בעוד העולם שותק.
הוא מאבחן כיצד הארמנים מנסים להזעיק עזרה, וכיצד הדלתות נאטמות בפניהם. ורפל מתאר בעיקר את הגבורה והנחישות להילחם עד הרגע האחרון, כי הרי ממילא כבר אין מה להפסיד. אלה התמונות שהוא מתאר, שמבוססות על עדויות רבות וכתובות: "אין אלה אנשים עוד... רוחות רפאים... צללי אדם... גוועים לאטם, מפני שהם אוכלים עשב... אין בהם כוח לקבור את רבבות הגוויות... בכל פעם שנכנסתי לאחד המחנות הסתערו עלי בהמוניהם... רובם נשים וזקנים, כמעט עירומים... הם שאגו מרעב. הנשים חיפשו בתוך גללי סוּסים גרעיני שיבולת שועל".
אם זה נשמע לכם כמו השואה, זה משום שזו הייתה שואה - בחרבות, בהרעבה, במצעדים ארוכים במדבר ללא מים. המרכיב של גזענות מודרנית היה מצומצם יותר, ומדובר היה בעיקר ביריבות לאומנית, דתית ואתנית שהובילה את האימפריה העות'מאנית לזהות את הארמנים בקרבה כמיעוט התוקע סכין בגב.
2015: טקס זיכרון לשואת הארמנים
(רויטרס)
אך הניסיונות האלה בהשמדה שביצעו אימפריות בעידן המודרני – גרמניה הקיסרית בחלקים מאפריקה, האימפריה העות'מאנית בארמנים אזרחיה - היו השראה מפורשת לאירוע היחידני של שואה תעשייתית, גזענית ונרחבת, שואת העם היהודי.
כאשר ורפל כתב את ספרו, הנאצים הבינו היטב את המסר. הוא נאלץ כעבור כמה שנים לברוח מגרמניה. אך ספרו הדהד אצל יהודים בכל מקום. "מוסה דאג" הפך לקוד עבור יהודים, גורל אפשרי עבורם. כאשר היישוב היהודי בישראל נערך לאפשרות שהנאצים יכבשו את הארץ, הרעיון הוא להפוך את הר הכרמל ל"מוסה דאג" שלנו.
במעשי האומץ הגדולים ביותר שגילו היהודים בשואה, במרד גטו ורשה וביאליסטוק, הספר עובר מיד אל יד. המסקנה שלו שעדיף להילחם, לקנות זמן, להתבצר. השואה הארמנית, במילים אחרות, הייתה נוכחת מאוד אצל מי שעבר את השואה שלנו.
הטורקים מאיימים כעת בתגובה, והם חזקים באיומים. ביידן הודיע לרג'פ טאיפ לארדואן, אישית ובשיחת טלפון, על כוונתו. הצדדים סיכמו "לנהל במשותף את מחלוקותיהם", שזה אומר שהם לא מפוצצים את העסק – וספק אם טורקיה תעשה זאת, בשלב הזה.
ממילא ממשל ביידן זועם על הטורקים בנושאים מגוונים, ובפרט יחסיה של טורקיה, חברה חשובה, בברית נאט"ו עם ולדימיר פוטין. מצבה הכלכלי של טורקיה הוא כזה שארדואן יבצע טעות חמורה אם יסלים את יחסיו עם המערב וארה"ב. זה לא אומר שלא יעשה זאת. החשיבות ההיסטורית גדולה יותר: אין רצח עם שיושתק, ואין רוצחים שיינקו היסטורית מאחריות – זה המסר של ממשל ביידן.
