המלחמה סביב מינויו של נאור יחיא לדובר הנשיא היא מלחמה מלמדת. היא מלמדת הרבה על מי שמפגינים נגדו. למה מפגינים נגדו? כי היה בבונקר עם בנימין נתניהו. זאת אומרת שכל מי שהיה בבונקר עם נתניהו, מי שכתב עליו פוסט חיובי, מי שאמר "לבריאות" לשרה נתניהו כשהתעטשה, כל אלו פסולים מלהיות מועסקים בשירות הציבורי. פעם היית צריך פנקס אדום כדי לקבל עבודה כזו. היום? תראה חיסון מנתניהו.
המתקפה המטורפת הזו נגד מינוי דובר הנשיא מציבה עוד סימני שאלות על אנשי המחאה בבלפור (נגד עצם הבחירה לנשיא בהרצוג, בשר מבשרם, שנקשר בעבר לפרשות חמורות בפני עצמן ויושב בוועד המנהלים גם של הון וגם של שלטון, אין להם תלונות). מתברר שלמחאה הזו אין בעיה עם ממשלה של הון-שלטון-עולם-תחתון, וגם לא עם פשיסטים ואפילו עם תקנות קורונה דרקוניות. מתברר גם שלא לכולם מותר להפגין מתי ואיפה שהם רוצים. טוב, תמיד אומרים שמה שרואים משם לא רואים מפה. מילא.
על מה יוצא באמת קצפם של אנשי המחאה? אחרי ששדדו קולות בוחרים, ואחרי שייבאו את הקורונה חזרה לארץ (אבל עד שזה לא בבני ברק מי סופר?), פתאום התברר להם שהאופוזיציה ירדה לאופוזיציה בשקט והתחילה לעבוד כמו שהאופוזיציה לא עבדה פה שנים. פתאום התברר להם שאחרי מסעות השטנה שלהם להחזיר את הארץ לבעליה החוקיים הם צריכים לשמר את ההישגים שנרשמו פה. הבעיה היא שבמשך שנים הם חיו על הדלק של השנאה, ושנאה היא דיבוק שאין לו חיסון וההיפטרות ממנו היא כמעט בלתי אפשרית.
שלום, קוראים לי נאור והייתי פעם דובר של נתניהו. שלום נאור, אנחנו שונאים אותך, נקסט. חלק אומר בבירור: כל מי שהיה לו קשר עם נתניהו פסול
המחאה נגד המינוי של יחיא היא מחאה אבסורדית. האמוציות שהיא מדליקה הן חסרות פרופורציות. ההפגנות בעקבותיה הן פארודיה, רנטגן של פסיכוזה פתולוגית רגשית. האשמה היחידה של יחיא היא שאין יותר נתניהו שניתן לנתב אליו את השנאה. יחיא הוא בובת הוודו שבה אפשר לתקוע את פגיונות השנאה של אנשי מחאת בלפור. שלום, קוראים לי נאור והייתי פעם דובר של נתניהו. שלום נאור, אנחנו שונאים אותך, נקסט. חלק מהם משווה בין נתניהו לכהנא. אתם מבינים מה זה אומר. חלק אומר בבירור: כל מי שהיה לו קשר עם נתניהו פסול. אין לו מה לחפש פה. השכליזם. 40 שנה במדבר, אחרי זה נדבר.
זאב אברהמיעצמיוהכל בדיבור יפה. נכנס טופי, מתעכל ציאניד. הכל בפאתוס מאוהב בעצמו. הם מקליטים את השנאה שלהם ומעלים אותה ברשתות החברתיות עם פוסט-פרודקשן של מוזיקה דרמטית. תנו לנו מישהו לשנוא. מזבח השנאה רעב. הוא דורש את קורבנו. הארץ חזרה לבעליה. נאור יחיא יעבור, מי הקורבן הבא?
ג'אנקים של שנאה, זו המחאה הזו. מסתובבים ברחובות מחכים למנה הבאה. הולכים לבית של הרצוג ומאיימים עליו שיבטל, אחרת. אנחנו מכירים את הדרך לבית שלך. מינוי של דובר, ים של שנאה. שאלוהים יעזור לנו.
- זאב אברהמי הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
