בספר הושע אנחנו קוראים, "כי רוח יזרָעו וסוּפָתה יקצֹרו". במשך כמעט 12 שנה בנימין נתניהו זורע רוח. רוח רעה, רוח עוועים. כעת, בימי המגפה, מתבררות תוצאות פועלו: מדינה שסועה ואובדת-דרך, חסרת אמון בהנהגתה ובעצמה, טרף קל לסופת הקורונה.
ניחוש: לו היו הישראלים משיבים בכנות על השאלה מה הם מאחלים לעצמם בשנה החדשה, חוץ מבריאות כמובן, אני משער שחלק לא קטן מהם, ובהם גם תומכי נתניהו, היו אומרים בפשטות, חיים יציבים, שקטים, ובטוחים, חיים נקיים משחיתות, ועם תחושה חזקה של חוסנם של אדני השלטון והחוק. אני מנחש שרבים היו מאחלים לעצמם גם ראש ממשלה שאיננו "קוסם", אלא מנהיג או מנהיגה שפשוט מטפלים אך ורק בענייני המדינה, ומנסים בכל כוחם לרפא את פצעיה.
זה מה שהייתי מאחל לנו: חיים צלולים.
גם לבנימין נתניהו אני מאחל זאת, כאדם לאדם. אני תוהה לפעמים - האם הוא זוכר עדיין את התחושה? האם יש מקום אחד בחייו שבו הוא חף מהעמדת פנים? שהוא צלול? חופשי? כבר שנים הוא מרגיל אותנו לכך שכמעט כל מה שהוא נוגע בו נעשה עכור. מסובך באיזה אינטרס סמוי ופתלתל, או בעל תחתית כפולה. הבטתי בו לפני כשבוע, כשעמד וזעק, בעניין חקירת מותו של יעקוב אבו-אלקיעאן, "אזרחי ישראל רוצים לדעת את האמת", וחשבתי כמה חד תיאר זאת הנביא ישעיהו, "הוי, האומרים לרע טוב ולטוב רע. שָׂמִים חושך לאור ואור לחושך. שָׂמִים מר למתוק ומתוק למר".
אין ספק, נתניהו מפליא לדבר, לנאום ולהרהיב. השבוע היה לו גם הישג מדיני גדול וחשוב מאוד, שעשוי לשנות תודעה של עמים באזור. אבל מדוע ישראלים וישראליות כה רבים חשים זרים וגולים בארצם? מדוע כה רבים מאיתנו מרגישים תחושת מחנק קבועה וקשיי נשימה? אולי כי כאלה אנחנו כיום, מורדמים ומונשמים. חומר גלם מצוין לכל מניפולציה, חומר רך וגמיש לָצור בו את הדיקטטורה הכמו-דמוקרטית שנתניהו הולך ומבסס.
ולכן כל כך מרעננת ומעודדת - וחיונית - תנועת המחאה נגדו. כי פתאום נשמע פה דיבור חד וברור, שחותך ועובר דרך ההדים המתעתעים של אני-אני-אני, שמציפים אותנו כבר שנים, המחאה מְחיה בנו את תחושת הרווחה כאשר - אחרי שנים של שקרים והגזמות - נשמעים סוף-סוף דברי אמת. נכון: המחאה מורכבת מקבוצות רבות שלפעמים אין ביניהן זיקה. ההנהגה שלה מרובת ראשים, ובאופן כללי היא מגששת עדיין אחר דרכה. אבל דווקא בזה כוחה, בתנועתה המגושמת-עדיין, באנרגיות של מי שחייב לפרוץ את תחושת המחנק, במזיגה של נהמה חזקה שעולה ומתעצמת, לצד טיעונים רציונליים יעילים ומנוסחים היטב.
המחאה ליד מעון נתניהו. רבת-ראשים
(צילום: גיל יוחנן, satview)
נתניהו מאשים את המפגינים נגדו (ואת השמאל והתקשורת והפרקליטות והאופוזיציה ומי לא), שהם אחוזי דיבוק "רק לא ביבי". אבל לאמיתו של דבר הוא עצמו הפך למעין "דיבוק" אשר לופת מדינה שלמה, מדינה שנעשתה חסרת אונים וכמעט אפאתית מולו. מול האנוכיות הדורסנית והשחיתות שלו. מדינה שבלי הרף, כבר שנים, נשאבת אליו, עוסקת בו, במשפחתו, בתיקיו.
כאילו יש אלף מראות סביבנו, וכולן משַקפות לנו את דמותו. וכשאנו מביטים בהן אנחנו רואים אותו. לא אותנו.
ולכן, מתוך חרדה למדינה, מתוך תחושה שהנֵס שיצר אותה והחזיק אותה בחישוקים של סולידריות הולך ומתפוגג, וגם כדי להחזיר לנו את פנינו שלנו, אנחנו עומדים ועומדות מדי שבוע בבלפור, ומול הבית בקיסריה, וב-315 גשרים וצמתים בכל רחבי הארץ.
ונמשיך לעמוד, ונמשיך לזעוק, ונמשיך לקרוא לו: דיבוק צא! צא מחיינו, לך לדרכך, ותן לנו להתחיל לקומם את ההריסות שאתה משאיר אחריך.
כמו אוויר לנשימה אנחנו זקוקים להחלים מתקופה ארוכה שבה הלכה ואבדה לנו השפיות שלנו כחברה. הלוואי שנלמד שוב כמה מיומנויות-יסוד חיוניות, כמו איך להיות שונים זה מזה אבל בלי שנאה, חלוקים בדעותינו - בלי זדון. שנדע לכבות את האיבה ואת החשד שניצתים בעינינו כשאנו מביטים באחינו, עצמנו ובשרנו, שחושבים אחרת מאיתנו.
זה יהיה תהליך ממושך ומסובך כי הקלקול כבר חלחל למערכים הפנימיים ביותר של ישראל. אבל דבר אחד ברור: התיקון לא יוכל להתחיל כל עוד נתניהו בשלטון. יותר מכך, המשך שלטונו סותר את אפשרות התיקון, ודן את ישראל לעוד ועוד קלקלות.
גם הדיבור על יציאתו של נתניהו לנבצרות פוליטית מהדהד שלא מדעת ממד נוסף של הנבצרות העמוקה-יותר שלו: נבצר ממנו להביא את המרפא למקומות שבהם ישראל משוועת לו. פשוט אין לו את זה. גם אלה שהיו מקורבים אליו מעידים שלעולם אינו מקשיב. שהוא מנותק וחי בתוך חלל שמהדהד לו רק את עצמו ואת האינטרסים שלו. כלפי חוץ הוא יכול להפגין - או לזייף להפליא - עוצמה ולוחמנות וביטחון עצמי ומעין דאגה אבהית רחומה לנתיניו - הוא בלי ספק אוהב לראות את עצמו כ"אבי האומה" - אבל זהו אב מניפולטיבי מאין כמוהו, אב ציני, מנצל ומשתמש.
לא, עם כל מאמציו, אי-אפשר לחוש בנתניהו איכויות של ריפוי והחלמה, וגם לא של חמלה אמיתית לישראלים המוכים, אלה שהוא עצמו, במחדליו ובמעשיו, דרדר למצבם.
ולכן המאבק אינו על "כן ביבי לא ביבי". המאבק הוא על קלקול מול תיקון. על מחלה מול החלמה.
ובמאבק הזה יחליט כל אדם היכן הוא עומד.
שנה טובה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
