רגעי החתימה אתמול
ההסכמים שנחתמו אתמול על המדשאה הדרומית בבית הלבן בהחלט ראויים להגדרה "היסטוריים", בעיקר בגלל המשמעות הסמלית-עקרונית שלהם: הם מהווים אישור פומבי לעובדה שהמחנה הערבי-מוסלמי המתון מקבל את ישראל כחברה לגיטימית בקהילת מדינות האזור והעולם.
עד עכשיו, למרות הסכמי השלום עם מצרים וירדן, המדינה היהודית, הריבונית, נחשבה מנקודת ראות ההלכה האיסלאמית לנטע זר לא לגיטימי באזור מוסלמי כמעט לחלוטין. הסכמת איחוד האמירויות ובחריין לחתום על הסכמי כינון יחסים דיפלומטיים וכלכליים עם ישראל נעשתה בהסכמת סעודיה, המנהיגה והמדינה החשובה ביותר של המחנה הערבי הפרו-מערבי, ולכן אפשר לראות בהסכמים שבירת טאבו היסטורי שהופכת את ישראל לאחת החברות החשובות במחנה הפרו-מערבי במזרח התיכון. וזה, כאמור, צעד היסטורי.
חשוב להבדיל בין ההסכמים. עם האמירויות יש נרמול יחסים בין העם בישראל לבין אזרחי האמירויות ועמיהן; ההסכם עם בחריין וההסכם שבשתיקה עם סעודיה הם הם בין ממשלות וממשלים, והאזרחים בשתי המדינות מתנגדים להם - על רקע דתי ועל רקע פוליטי. לכן, אפשר לצפות שגם ההיבטים הכלכליים והאסטרטגיים של ההסכמים יבואו לידי ביטוי באיחוד האמירויות יותר מאשר בבחריין או בסעודיה.
היעדרה מהטקס של סעודיה - השותפה הלא-נוכחת אך החשובה ביותר - מעיד שההשלמה עם קיומה של ישראל עדיין לא שלמה ונותרה שבירה והפיכה.
נתניהו, ולא רק הוא
ההיבט הכלכלי העיקרי של ההסכם הוא שמה שנעשה עד עכשיו מתחת לשולחן, עם עלויות נוספות בגלל הצורך להסתיר, ייעשה מעליו - בעלות מופחתת ועם הזדמנויות רבות יותר למגעים ולקשירת עסקאות. לפני שפותחים שמפניות, יש לחכות ולראות באיזו מידה ישראל תעמוד בציפיות של אנשי העסקים והממשלות במפרץ הפרסי. הם ירצו שנמכור להם סייבר בלי הגבלה, שהרופאים שלנו יעברו להיות ראשי מחלקות בבתי החולים היוקרתיים שלהם וגם ירצו לבוא ולהתרפא בישראל.
רוב הסיכויים שהמשק בישראל לא יוכל לעמוד בציפיות, וההתפכחות במפרץ עלולה להיות כואבת. כדאי להזכיר בהקשר הזה שגם כשנחתם ההסכם עם ירדן, הציפיות לשיתופי פעולה כלכליים ויצרניים לא החזיקו הרבה זמן מעמד ופינו את מקומם להסכמי חלוקת מי הירדן והירמוך, ששני הצדדים לא ממש היו מרוצים מהם. דבר דומה קרה אחרי ההסכם עם מצרים, ששיתופיי הפעולה הכלכליים איתה לא החזיקו מעמד.
נאום נתניהו
(צילום: תומריקו | לע"מ)
ההיבט השלישי של ההסכמים הוא האסטרטגי. זה לא סוד שאיחוד האמירויות, בחריין וסעודיה, שעומדת מאחוריהם, הסכימו לנרמל את היחסים איתנו בגלל שלוש סיבות עיקריות:
- החשש מאיראן.
- ההבנה שארה"ב מסתלקת ממעורבות צבאית באזור ואי אפשר לסמוך עליה יותר כמי שתגן פיזית על המדינות הערביות המתונות. צה"ל, לעומת זאת, נמצא באזור ויש לו יכולות מוכחות.
- ההיי-טק הישראלי: השליטים הצעירים של המדינות הערביות בונים עליו כתחליף לנפט, שערכו הולך ופוחת כמקור תעסוקה והכנסה במדינות המזרח התיכון.
במילים פשוטות, כוחו של צה"ל ועוצמת ההיי-טק הישראלי הם הסיבות האסטרטגיות האמיתיות לשינוי העמדה מצד המחנה הערבי המתון, וראוי היה שנתניהו יציין עובדה זאת בהבלטה ולא ינכס בלעדית לעצמו ולכישוריו הדיפלומטיים את השינוי ההיסטורי, כלכלי, אסטרטגי שחל במזרח התיכון, ביחס לישראל. ראוי היה לתת קצת יותר קרדיט לעם ישראל וליכולותיו בהקשר הזה.
חמאס העלים עין
לא רק סעודיה הייתה נוכחת-נפקדת על המדשאה בבית הלבן, גם הפלסטינים היו נוכחים-נפקדים בטקס, מסיבות שונות לגמרי. הסעודים, לפי טראמפ, מחכים לרגע המתאים להצטרף לנרמול הרשמי של היחסים עם ישראל, בעוד הפלסטינים פשוט אובדי עצות. לכן, לא צריך להיות מופתעים כאשר הג'יהאד האיסלאמי תזמן אתמול ירי רקטות לשטח ישראל, בזמן הטקס.
ירי הרקטות מעזה, כמו ההכרזות הלוחמניות והסרבניות של אבו-מאזן אתמול, הן תגובה פבלובית של הפלסטינית לכל שינוי הנוגע אליהם, אף שהם יודעים ברורות שהתגובות הטרוריסטיות לא ישנו דבר במציאות שבה הם נמצאים. גם ישראל הגיבה כמצופה ממנה בתקופת הקורונה. חיל האוויר הנחית מכות חמורות מהרגיל על המערכים הצבאיים של חמאס, מעל ומתחת לקרקע. זאת בהתאם למדיניותו של הרמטכ"ל אביב כוכבי, שהזרוע הצבאית של חמאס צריכה לשלם את המחיר גם אם חמאס לא ביצע אותן בפועל.
סביר שהג'יהאד האיסלאמי לא היה יורה בלי שחמאס העלים עין. ולכן, נפגעו מתקנים לייצור רקטות ומנהרת לחימה חשובים ביותר לחמאס. הארגון עצמו כנראה לא הגיב, מפני שחמאס כרגע יודע שהוא זקוק לישראל ולסיוע הקטארי ולסיוע המצרי בגלל מגפת הקורונה שמתעצמת ברצועה.
התקיפות ברצועה הלילה והבוקר
(צילום: דובר צה"ל)
כך שהתגובה הפלסטינית ומה שסביבה היו צפויים, והעידו יותר מכל על המבוי הסתום שבו נמצאים ישראל והפלסטינים. ראש הממשלה אולי יכול להשתבח בכך שההסכם עם המפרציות נוטל מידי הפלסטינים מנוף לחץ מדיני וכלכלי חשוב על ישראל, אבל הפלסטינים לא יתאדו - הם פה ויישארו פה והסכסוך איתם הוא האיום הביטחוני, הנפשי והממשלי החמור ביותר.
יתרה מזאת, כל עוד לא יושב הסכסוך, הסכמי השלום והנורמליזציה אינם יציבים והקערה עלולה להתהפך עלינו. לכן, למרות שביעות הרצון שניתן לחוש אחרי הטקסים בבית הלבן, כדאי שנזכור שיש לנו הערת אזהרה חמורה בטאבו בהקשר הפלסטיני.
הכסף שמאחורי ההסכם
חשוב להזכיר את הנשיא טראמפ, שקצר אתמול שבחים מפי אורחיו ומחיאות כפיים מהנוכחים על הדשא, רובם לא עטו מסכות ולא הקפידו על ריחוק. הנשיא האמריקני היה באמת ראוי למחיאות הכפיים שהשיג עבורו חתנו, ג'ארד קושנר, בעמל רב. קושנר הוא השושבין האמיתי של ההסכם עם האמירויות, ואפשר להניח שהוא יסייע במשהו לטראמפ במערכת הבחירות לנשיאות, אבל גם בעניין הזה אסור להגזים.
נאום טראמפ
(צילום: לע"מ)
אולי האוונגליסטים יתרשמו ויתחזקו בתמיכתם בטראמפ, אבל זו הייתה נתונה לנשיא הנוכחי ממילא. מי שפחות התרשם כנראה הם האמריקנים, שמודאגים וכועסים בגלל המשבר הבריאותי והשלכותיו הכלכליות, בגלל השריפות בצפון-מערב ארה"ב ובגלל חוסר שביעות הרצון הכללי מתפקודו של טראמפ כנשיא, כפי שעולה מהסקרים. טראמפ לא יקבל את פרס נובל ומעמדו בקרב רוב יהודי ארה"ב לא ישתנה. רובם תומכים בביידן הדמוקרטי.
אולם לטראמפ יש הישג כלכלי רציני: הוא יוכל למכור במצפון שקט מטוסי 35-F ונשק מתוחכם לאיחוד האמירויות, מה שעשוי לספק אלפי מקומות עבודה למובטלים בארה"ב, וזה חשוב לא פחות מההישג התעמולתי.
אגב, ישראל לא תינזק מאספקת הנשק הזה למדינה ערבית במידה משמעותית. להיפך, טוב שתהיה באיחוד האמירויות השוכנת מול חופי איראן תשתית צבאית טובה, ליום שבו הם ואולי גם אנחנו נזדקק לה. הוא הדין בבחריין. חוץ מזה, כפי שחשף נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", ישראל תוכל לדרוש וגם כנראה תקבל מארה"ב מערכות לחימה ומודיעין שישמרו על יתרונה האיכותי, כפיצוי על העסקאות עם מדינות ערב שטראמפ היה עושה ממילא.
לא פלא שכולם היו אתמול מרוצים על מדשאת הבית הלבן. וגם אני די אופטימי, למרות שהבוקר הזה לא באמת שונה מהבקרים שקדמו לו בתקופה האחרונה או אלה שיהיו בשנה-שנתיים הקרובות.
