באוגוסט 1982, בניסיון להביא לסיום המלחמה בלבנון, הודיע נשיא ארצות הברית רונלד רייגן לראש הממשלה מנחם בגין על החלטתו לשלוח לביירות 800 חיילי מארינס. משימתם הייתה לאבטח את יציאתם של מנהיג אש"ף יאסר ערפאת ומאות מלוחמי הארגון הפלסטיני לתוניסיה בספינה צרפתית.
הודעתו של רייגן הועברה לבגין במברק בסיווג "סודי ביותר" שעליו נכתב: "לעיניך בלבד", והוגש לו בתוך מעטפה חתומה בשעווה. שותפי הסוד היחידים למסמך היו שר הביטחון אריאל שרון ושר החוץ יצחק שמיר.
בגין, בתמימותו, חשב שמידע שנמסר לו "לעיניו בלבד" אינו מגיע לידיו של איש מלבדו ומלבד אלה שבחר לשתפם בו. הוא לא הפנים כי לכל מסמך או מברק – יהא סיווגו הביטחוני אשר יהא – נחשפות עוד עיניים רבות. ואמנם, זמן קצר אחרי שקיבל את מברקו הדרמטי של הנשיא רייגן, שידרתי את תוכנו בתוכנית "בחצי היום" בקול ישראל.
כעבור דקות אחדות קיבלתי שיחת טלפון מראש הממשלה. "מר שיפר", אמר בגין בקול שקט אבל בטון מצמית. "אתה מוכן למכור את אמא שלך עבור סקופ. סליחה, את אמא מולדת. הנשיא רייגן עדיין לא הודיע לקונגרס כמתחייב על פי החוקה האמריקאית שהחליט לשלוח כוחות צבא ללבנון - ואתה כבר פרסמת את הדברים האלה. אתה תגרום בפרסום הזה להארכת מרחץ הדמים. מישה ארנס, השגריר שלנו בוושינגטון, ממתין על הקו האחר. איך הוא יסביר לבית הלבן את מה שעשית?"
וכך, במשך 20 דקות, שטף אותי בגין ללא הפסקה. לפני שטרק את הטלפון הוסיף: "יועצי לוחצים עלי להורות לשב"כ לחקור את מקורות ההדלפה אליך. הם מציעים לי לחייב שרים ובכירים בממשלה להיבדק בפוליגרף. הבהרתי להם שכל עוד אני ראש ממשלה, לא יצמידו פקידים ושרים למכונת אמת, משום שזה יסמן את סופה של הדמוקרטיה. אני מוכן לסבול ולהתמודד עם המציאות הנוראה שאתה כופה עלי". הוא סיים כך את השיחה בלי להמתין לתגובתי.
זה היה בגין, ראש הממשלה שחרד יותר מכל מנהיג אחר להמשך קיומו של המשטר הדמוקרטי והיחיד שהיה מוכן לשאת בתוצאות השמירה על חופש העיתונות. כל ראשי הממשלה שבאו אחריו עשו שימוש באמצעים כאלה ואחרים, כולל חקירות שב"כ ובדיקות פוליגרף, בניסיון לאתר מי מדליף חומרים מסווגים.
בניגוד לבגין, משה ארנס – שהיה כאמור השגריר בוושינגטון והחליף לאחר מכן את שרון בתפקיד שר הביטחון – לא התייחס בסלחנות להדלפה של מידע שנגע אליו.
ב-1983, במהלך מסיבה רבת-משתתפים בביתו של בכיר במשרד החוץ בירושלים, מסר לי המארח מברק בסיווג "סודי ביותר" ששלח השגריר ארנס לראש הממשלה בגין ונועד גם הוא "לעיניו בלבד". במברק הציע ארנס לבגין כי על מנת "לשפר את היחסים עם ארצות הברית תכריז ישראל על הקפאת ההתנחלויות לזמן-מה ותזמין את המלך חוסיין להצטרף לתהליך השלום".
ראש הממשלה השיב בשלוש שורות: "אם נקבל את הצעתך, נישאר עם ההכרזה על הקפאת ההתנחלויות. חוסיין לא יצטרף לתהליך והעולם לא יעריך את הצעתנו".
בדיווח סודי נוסף, שנועד גם הוא לעיניו של ראש הממשלה בלבד ובו סיכם ארנס את מבצע שלום הגליל מנקודת מבטו כשגריר בוושינגטון, כתב: "מתגברת ההכרה בארצות הברית שהמבצע תרם לאינטרסים שלה לנוכח המפלה של הנשק הסובייטי [ששימש את סוריה ואת אש"ף] מול הנשק האמריקאי ששימש את צה"ל. בסופו של דבר, העובדה הזאת עשויה לשפר את היחסים בין מזרח למערב".
עוד כתב ארנס כי "המלחמה בלבנון ביססה את ההנחה שאין קשר בין הבעיה הפלסטינית לבעיית הפליטים. אש"ף הוכה מכה אנושה - צבאית ופוליטית. היחסים בין ישראל לארצות הברית ישתפרו ואירועי סברה ושתילה לא ירעו את היחסים". גם הדיווח הזה מצא את דרכו אלי.
באותה מסיבה למדתי עוד שבגין שלח בחשאי את מנכ"ל משרדו לרומניה כדי לערב את השליט ניקולאה צ'אושסקו במגעים עקיפים עם ההנהגה הפלסטינית.
התיישבתי בחדר השירותים של המקור והעתקתי על פיסת נייר טואלט את הסודות הכמוסים שנחשפתי אליהם כמה דקות קודם לכן. הנייר שמור אצלי עד היום בתוך מעטפת ניילון.
אחרי בירור קצר שוחח בגין עם מנהל חטיבת החדשות, עמנואל הלפרין, בנה של אחותו רחל, וסיפר לו כי בקול ישראל מסרבים לשדר את הידיעה על הפצצת הכור משום שאינם מוצאים את שיפר
פרסום המידע הביך את ארנס והוא דרש ממנהליי לפטר אותי מקול ישראל. גם אחרי שנאמר לנחמן שי, דובר השגרירות בוושינגטון, כי אנחנו עומדים מאחורי הפרסום וכי מדובר באמת לאמיתה, הם התעקשו שנציג להם את העותקים של המברקים המסווגים.
אתם יכולים לתאר לעצמכם מדוע לא הצגנו בפני ארנס ושי את המסמכים.
מה הניע את המקור לשתף אותי במידע המסווג? כנראה הרצון להביך את ארנס, להציג אותו באור נלעג ולהראות עד כמה הניתוח שלו על המתרחש בוושינגטון תלוש מהמציאות. זה כמובן לא משנה. מה שחשוב הוא שהמידע היה נכון ומדויק.
בבוקר חג השבועות, 8 ביוני 1981, העמסתי על הפורד פיאסטה הקטנה שלנו את המשפחה – אשתי רחלה ז"ל והילדים גיל ושירי - ונסענו מירושלים לבקר את אמי במושב שפיר שליד אשקלון.
בתשע וחצי התקשר אורי פורת, יועץ התקשורת של ראש הממשלה בגין, לחדר החדשות של קול ישראל וביקש להכתיב לראש הדסק משה נגבי ידיעה לשידור במהדורה של עשר בבוקר.
נגבי סירב לקבל את הידיעה מפורת. "אנחנו מקבלים ידיעות רק מהכתבים שלנו", אמר.
"ייתכן", השיב פורת, "אבל אני לא מוצא את הכתב המדיני שלכם. שיפר לא עונה לטלפון". טלפונים סלולריים, כמעט מיותר לציין, עוד לא היו אז בנמצא.
"אני מצטער", אמר נגבי, "תמצאו אותו".
ראש הממשלה האזין לחדשות השעה עשר והופתע: לא היה זכר לידיעה שהכתיב לדוברו.
אחרי בירור קצר שוחח בגין עם מנהל חטיבת החדשות, עמנואל הלפרין, בנה של אחותו רחל, וסיפר לו כי בקול ישראל מסרבים לשדר את הידיעה משום שאינם מוצאים את שיפר. רק אחרי שהלפרין עצמו העביר את הדיווח לחדר החדשות, שודרה במהדורת השעה 11:00 הידיעה הדרמטית שבישרה לישראל ולעולם על השמדת הכור הגרעיני בעיראק.
גם אני שמעתי ברדיו את הידיעה המרעישה ומיהרתי לחזור לירושלים כדי לראיין את בגין. יותר משעה דיבר ראש הממשלה על המבצע ההרואי של טייסי חיל האוויר שמנעו מסדאם חוסיין לאיים בהשמדת ישראל ובהרג המוני של יהודים.
ראש האופוזיציה שמעון פרס, ששהה במהלך החג באילת, היה בין הראשונים לברך על המבצע המפואר. אלא שבגין לא התרשם מגילויי התמיכה הנלהבים של פרס וביקש ממזכירו הנאמן יחיאל קדישאי לדבר איתי.
במוצאי החג העביר לי קדישאי צילום של מכתב ששלח פרס ב-10 במאי לראש הממשלה, ובו הוא מזהיר אותו מהאפשרות של הפצצת הכור העיראקי על ידי מטוסי חיל האוויר. בכתב יד מעוגל ומנוסח בזהירות, כדי לא לחשוף את סוד המבצע המתוכנן, כתב פרס לבגין:
"אישי-סודי
אדוני ראש הממשלה,
בסוף דצמבר 1980 זימנת אותי ללשכתך בירושלים ומסרת לי על עניין רציני ביותר. לא ביקשת את תגובתי וגם אני עצמי (על אף תחושתי האינסטינקטיבית) לא הגיבותי בנסיבות שנוצרו אז.
אני מרגיש הבוקר שזוהי חובתי האזרחית העליונה לייעץ לך, בכל כובד הראש והשיקול הלאומי, להימנע מהדבר.
אני מדבר כבעל ניסיון. המועדים המדווחים על ידינו - ואני מבין לדאגתם של אנשינו - אינם המועדים המעשיים. חומר ניתן להחלפה בחומר. ומה שנועד למנוע, עלול לדרבן. לעומת זאת, ישראל תהיה כערער בערבה. וגם לה יש ממה לדאוג.
אני מצרף את קולי - ואין זה קולי בלבד - לאלה האומרים לך לא לעשות, ובוודאי שלא בעיתוי ובתנאים הנוכחיים.
שמעון פרס".
לימים נחשפו כל הפרטים הקשורים למבצע הפצצת הכור העיראקי, ובכלל זה הלבטים שעלו בישיבות הממשלה סביב השאלה אם על ישראל להודות במעשה. בגין רצה בכל מאודו שהעולם יֵדע כי ישראל ביצעה את התקיפה, ולכן יזם את ההודעה. "לא פעלנו כגנבים בלילה", הסביר.
גם בחלוף שנים לא שינה פרס את עמדתו העקרונית שלפיה לישראל היה אסור ללחוץ על ההדק. על פי תפיסתו, היה על ישראל לגייס את הקהילה הבינלאומית לסייע לה ולא לנסות לטפל בעצמה בכל האיומים הנשקפים לה. במילים אחרות: אנחנו צריכים להכיר במגבלות הכוח שלנו.
הדלפת מכתבו של פרס נועדה להשפילו בעיצומה של מערכת בחירות. זאת, על רקע האשמות קשות מצד המערך כי בגין הורה על הפצצת הכור העיראקי דווקא בעיתוי הזה כדי להבטיח את ניצחונו
פרס, אגב, לא היה היחיד. יו"ר המערך נמנה עם קבוצה מאוד מכובדת של דמויות בעולם המדיני והביטחוני שהביעו התנגדות למבצע המתוכנן ופעלו כדי למנוע אותו. עזר ויצמן, ששירת עד אמצע 1980 כשר הביטחון בממשלת בגין, טען שמדובר ברעיון מטורף. פרס עצמו הציע לנסות לשכנע את נשיא צרפת באותה עת, פרנסואה מיטראן, שארצו בנתה את הכור הגרעיני באוסיראק שבעיראק, להפסיק את שיתוף הפעולה עם סדאם חוסיין.
הדלפת מכתבו של פרס נועדה בעצם להשפילו בעיצומה של מערכת בחירות לכנסת. זאת, על רקע האשמות קשות מצד המערך כי בגין הורה על הפצצת הכור העיראקי דווקא בעיתוי הזה כדי להבטיח את ניצחונו.
אבל לפני שמדברים על המניעים להדלפות, חשוב להסביר מדוע הדלפה היא כלי מרכזי בחשיבותו במשטר דמוקרטי ואבן יסוד בחופש העיתונות והמידע.
בזמנו היו ל"ידיעות אחרונות" באילת כמה תושבים מקומיים שכונו "טיפּרים" (מלשון "טיפ"), ותפקידם היה להתקשר ולדווח לדסק החדשות בכל פעם שהבחינו במשהו חריג או מעניין שמתרחש בעיר הדרומית.
ערב אחד, בשלהי שנות ה-90, התקשר אלי עורך העיתון ואמר שאחד הטיפרים הבחין בשני מסוקי יסעור של חיל האוויר ממריאים משדה התעופה של אילת לכיוון העיר עקבה, שבצד הירדני של המפרץ. "תבדוק מה קורה", ביקש ממני.
זה היה בקדנציה הראשונה של בנימין נתניהו כראש הממשלה. התקשרתי לטלפון בביתו של המזכיר הצבאי, אלוף (מיל') דני יתום, ואשתו אמרה לי שהוא לא יהיה הערב. למעשה, הוסיפה, כל השבוע הוא לא נמצא בבית.
הטלפון הבא היה ליועץ המדיני של ראש הממשלה, דורי גולד, ואשתו אמרה: "הלילה הוא לא יהיה". התקשרתי ליועץ נוסף של נתניהו. הוא דווקא היה בבית. שאלתי אם הוא יודע מה פשר המסוקים שהמריאו מאילת לעקבה, והוא השיב: "ביבי טס לבית הקיץ של המלך חוסיין בעקבה, אבל לא שמעת את זה ממני".
זו הייתה הנקמה הקטנה שלו על כך שלא לקחו אותו במסוק לפגישה.
למחרת, ביום שישי בבוקר, התנוססה ב"ידיעות אחרונות" הכותרת: "נתניהו נפגש בחשאי עם חוסיין בעקבה".
אמרתי למארחים שהם לא צריכים להתנצל. היה ערב נחמד וגם כך השעה כבר מאוחרת. ואז מיהרתי לטלפון ודיווחתי לדסק של "ידיעות אחרונות" כי ראש הסי-איי-איי נמצא בישראל ונפגש עם ראש הממשלה
זמן קצר אחר כך, במהדורת החדשות של השעה עשר בבוקר בקול ישראל, דווח כי שגריר ישראל בעמאן, עודד ערן, שלא היה שותף סוד לפגישה, מאיים להתפטר. על פי הדיווח אמר השגריר לאנשים בסביבתו: "אם לשכת ראש הממשלה מעדיפה לעבוד עם שמעון שיפר ולא איתי, אני מעדיף לא להיות שם". הוא סבר, בטעות, שלשכת ראש הממשלה היא שהדליפה לי את דבר קיומה של הפגישה החשאית. אתם, קוראי, יודעים שה"מדליף" הוא אותו טיפר ערני ובעל חושים חדים של "ידיעות אחרונות" באילת.
והנה סיפור נוסף שממחיש כיצד שילוב של מזל וערנות יכול להוליד סקופ עיתונאי: יום אחד בתחילת שנות ה-90 הגיעו לירושלים זוג חברים שלנו מוושינגטון – האסטרטג וההיסטוריון הצבאי ד"ר אדוארד לוטוואק ורעייתו דליה. הם הזמינו אותנו לארוחת ערב בבית ההארחה של משכנות שאננים, שם לנו.
בילינו את הערב בנעימים, עד שבסביבות השעה 23:00 התנצל בפנינו לוטוואק ואמר שנצטרך להיפרד, כי בעוד דקות אחדות יבוא לבקר ידיד אחר שלהם: ראש הסי-אָיי-אֵיי ג'יימס וולסי, שהגיע לביקור חשאי בישראל במסגרת מסע דילוגים שהוא עורך בין כמה ממנהיגי האזור. מכאן, סיפר לנו לוטוואק, ימשיך ראש הסי-אי-איי למצרים.
אמרתי למארחים שהכול בסדר, הם לא צריכים להתנצל. היה ערב נחמד מאוד וגם כך השעה כבר מאוחרת. ואז מיהרתי לטלפון ודיווחתי לדסק החדשות של "ידיעות אחרונות" כי ראש הסי-איי-איי נמצא בישראל ונפגש עם ראש הממשלה.
למחרת נפתחה חקירה מי הדליף לשמעון שיפר. מובן שהיא לא העלתה דבר.
מקובל לחשוב שמי שמדליף מידע לעיתונאי עושה זאת מתוך אינטרסים אישיים, או בשפה פשוטה – כדי "לדפוק" מישהו שפגע בו, שקוּדם במקומו, שדחק אותו הצדה. אכן, חלק מההדלפות נובעות ממניע של נקמה. אך חשוב לדעת כי במקרים רבים מאוד המדליף פועל מתוך רצון לתקן עוול או להתריע על מחדל, לעתים אחרי שפנה לממונים עליו והם לא עשו דבר כדי לתקן את הדרוש תיקון. אפשר לקרוא לזה "המניע הנאצל". הנה שתי דוגמאות.
אחד התחומים הראשונים שנתבקשתי לסקר בתחילת עבודתי בקול ישראל היה המוסדות הלאומיים: הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית והגופים שעוסקים באיסוף תרומות מהקהילות היהודיות בעולם – המגבית היהודית המאוחדת וקרן היסוד.
בוקר אחד התקשרה אלי מישהי שהציגה את עצמה כעובדת בלשכתו של מנכ"ל קרן היסוד באותה עת וביקשה להיפגש איתי. נפגשנו בבית קפה סמוך למתחם המפואר של המוסדות הלאומיים ברחוב קרן היסוד בירושלים.
"הוריי", סיפרה לי בת שיחי, "חיים באנטוורפן ועשו את הונם מסחר ביהלומים. כבר שנים שהם מקדישים מזמנם לגיוס תרומות בקהילה היהודית ומשמשים דוגמה אישית בכך שהם עצמם נמנים עם גדולי התורמים לקרן היסוד".
התקשרתי לראש הממשלה יצחק רבין. הוא ענה לי ממכוניתו. שאלתי אותו אם מתקיימות שיחות בין ישראלים ופלסטינים במטרה להגיע להסכם הדדי. רבין השיב לי: "עזוב, אני יודע על זה, אבל זה לא רציני"
אחרי עלייתה לישראל היא התקבלה לעבודה בלשכתו מנכ"ל קרן היסוד, ואחת ממטלותיה הייתה לארגן את לוח הטיסות של המנכ"ל. "יום אחד", סיפרה, "ביקש ממני המנכ"ל שמעתה והלאה אשלב בכל הטיסות שלו חניית ביניים בציריך. מכל יעד שאליו נוסע המנכ"ל, יש לכלול חניית ביניים בציריך".
הדבר נראה לה חשוד, ולאחר בירור קצר גילתה כי בציריך ממתינה למנכ"ל המאהבת שלו. "זה מקומם אותי", אמרה. "הורי תורמים עשרות אלפי דולרים ומגייסים תרומות למטרות נעלות ולמען מדינת ישראל, ולא כדי לעזור למנכ"ל להתהולל על חשבונם".
העובדת הציעה לי לצלם את המסמכים שיעידו על הטיסות מכל יעד בעולם לפגישות עם המאהבת. נפגשנו פעמים אחדות, והיא נהגה להגיע לפגישות עם קלסרי מסמכים שגיבו את טענותיה.
המניעים שלה היו נקיים מכל אינטרס, נאצלים לחלוטין. חשיפת הסיפור הביאה לסילוקו של המנכ"ל הוותיק מהנהלת קרן היסוד.
זמן-מה לאחר מכן קיבלתי טלפון מאחות במחלקה האונקולוגית בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. היא ביקשה שניפגש במושב אורה, הסמוך לבית החולים.
בפגישתנו סיפרה לי כי מנהל המחלקה "מעודד" בני משפחה של חולים סופניים, שמבקשים לדעת מה מצבם של יקיריהם, להתקשר אליו הביתה בטענה שבשעות העבודה בבית החולים הוא עמוס מכדי למסור להם את המידע הדרוש. "ואז", אמרה האחות, "הפרופסור גובה אלפי לירות על שיחת הטלפון איתו".
היא הסבירה מדוע החליטה לפנות לתקשורת: "זה בלתי-נסבל בעיני לנצל באופן מחפיר את מצוקתם של בני המשפחה שממילא נדרשים להתמודד עם האסון שעומד להתרגש עליהם".
כעבור כמה ימים מסרה לי האחות שמות ומספרי טלפון של קרובי החולים שהביעו את הסכמתם להיחשף. שידור התחקיר עורר סערה, ובעקבותיה נאלץ המנהל הבכיר לעזוב את בית החולים הדסה.
באביב 1993 התקשר אלי גורם מדיני ישראלי בכיר וסיפר לי על שיחות חשאיות שמתקיימות בסקנדינביה בין אישים ישראלים ופלסטינים. כדי לאמת את המידע התקשרתי לראש הממשלה יצחק רבין. הוא ענה לי ממכוניתו. שאלתי אותו אם מתקיימות שיחות בין ישראלים ופלסטינים במטרה להגיע להסכם הדדי ואם השיחות מתקיימות על דעתו. רבין השיב לי: "עזוב, אני יודע על זה, אבל זה לא רציני".
האמנתי לו.
כעבור כמה שבועות, אותו גורם שדיווח לי על אודות השיחות הרים אלי שוב טלפון ואמר: "שמע, אתה מפספס! יש שיחות. זה רציני". בתחילת הקיץ הוא שב והתקשר אלי כדי להזהיר שאני עומד להחמיץ סיפור גדול.
במחצית השנייה של אוגוסט יצא שר החוץ שמעון פרס לביקור בסקנדינביה. העיתונות בישראל לא ייחסה לכך חשיבות מיוחדת, כי לא ידעה דבר על המטרה האמיתית של נסיעתו: להשתתף בטקס החתימה על מה שכונה "הסכמי אוסלו", שגובשו בידי מנכ"ל משרד החוץ אורי סביר והנציג הפלסטיני אבו עלא.
ב-20 באוגוסט חתמו פרס ואבו מאזן בחשאי באוסלו על טיוטת ההסכם הראשון. יממה אחרי החתימה התקשר אלי שוב המקור ואמר לי: "שיפר, תעביר מהר ידיעה. הם כבר חותמים". התקשרתי למקור נוסף שלי, שעמו היה לי מקדמת דנא הסכם: אם אני מציג בפניו מידע נכון, הוא טורק מיד את הטלפון. התקשרתי אליו, סיפרתי לו מה שאני יודע והוא אמר "שלום" וניתק. הבנתי שהמידע נכון ומיהרתי להעביר ידיעה ל"ידיעות אחרונות", שיצא למחרת עם הכותרת הראשית: "פרס קיים פגישה חשאית בשוודיה עם בכיר באש"ף". בכותרת נפלה טעות לא מהותית, כי ההסכם לא נחתם בסטוקהולם, בירת שוודיה, אלא באוסלו, בירת נורווגיה.
בבוקר שבו חשפתי את הסיפור התנפלו אישים פוליטיים ועיתונאים על רבין ודרשו ממנו שיבהיר להם אם הידיעה נכונה. רבין לא היה מסוגל לשקר. פניו האדימו והוא פלט: "נחכה למר פרס שיחזור מסקנדינביה".
לימים יגלה לי שבתי שביט, שהיה אז ראש המוסד, כי נודע לו על המגעים בין פרס לבכירי אש"ף באוסלו בזכות רק אנשי המוסד, שעקבו אחר המתרחש במפקדת אש"ף בתוניסיה. שביט סיפר שהעלה את הנושא בפגישתו השבועית עם ראש הממשלה רבין וקיבל תגובה דומה לזו שקיבלתי אני.
ביום ראשון, 29 באוגוסט 1993, פרסמתי את עיקרי ההסכם שנרקם בין הצדדים – וגם חשפתי לראשונה שהשיחות נערכו באוסלו.
לדור הצעיר, שגדל לתוך המציאות של אוסלו, הדברים האלה ייראו מובנים מאליהם, ולא משנה אם הם בעד ההסכם או נגדו. זו המציאות בשטח כבר כמעט שלושה עשורים. הסכם אוסלו, חרף הביקורת כלפיו, עדיין שריר וקיים, לפחות בעת כתיבת שורות אלה, והוא נשמר גם בשנות כהונתו של נתניהו, שהיה אחד ממתנגדיו החריפים ביותר.
אבל כשעקרונות ההסכם, ואחר כך הטיוטה המלאה שלו, פורסמו לראשונה, ההלם היה מוחלט. שנתיים קודם לכן עוד השתוללה בשטחים האינתיפאדה הראשונה. שנתיים וחצי לפני כן, כאשר עשרות טילי סקאד שוגרו מעיראק לעבר תל אביב, היה ערפאת אחד המנהיגים הבודדים שהתייצבו לצדו של סדאם חוסיין. למעשה, עד לחתימת ההסכם, מפגשים עם אנשי אש"ף נחשבו עבירה על החוק הישראלי. אמנם התקיימו בוושינגטון שיחות בין ישראל לבין משלחת ירדנית-פלסטינית בתיווך אמריקאי, אך הן לא הובילו לשום מקום. דווקא הערוץ החשאי באוסלו הוא שהבשיל בסופו של דבר להסכם.
ראש המשלחת הישראלית לשיחות וושינגטון, אליקים רובינשטיין, למד על הסכם אוסלו א' מהתקשורת, כמו שאר הציבור. בספרי הקודם, "המתריע", מספר אלוף (מיל') עמוס גלעד, שהיה קצין המודיעין של המשלחת: "אליקים לקח את זה מאוד קשה. זו הפעם הראשונה שראיתי אותו נאלם דום. ההלם היה מוחלט, כי התברר גם שכל העבודה שלנו הייתה הבל מוחלט".
ב-13 בספטמבר 1993 נערך על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון טקס חגיגי לחתימת "הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי", בהשתתפות נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, ראש הממשלה יצחק רבין ומנהיג אש"ף, יאסר ערפאת. על המסמך חתמו שמעון פרס בשם מדינת ישראל ואבו מאזן בשם אש"ף. אחרי החתימה התקיימה לחיצת יד היסטורית בין ערפאת לרבין.
עשרות עיתונאים הצטרפו אל ראש הממשלה רבין בטיסתו לוושינגטון. גם אני הייתי ביניהם. אבל בטקס החתימה עצמו לא השתתפתי.
באותו בוקר, בעודי ישן, צלצל הטלפון בחדרי במלון מייפלאוור בוושינגטון. מעבר לקו נשמע קול מוכר שאמר לי בטון סמכותי: "טוס מיד למרוקו כי אחרי הטקס בוושינגטון, המשלחת הישראלית תטוס לפגישה עם חסן השני, מלך מרוקו".
התארגנתי ועליתי לאוטובוס שהסיע את העיתונאים אל הבית הלבן. אך שנייה לפני שיצא לדרך הודעתי לאחראי על ההסעה שעלי לרדת כי שכחתי את הדרכון שלי בחדר במלון. בפועל, ירדתי מהאוטובוס ותפסתי מונית שלקחה אותי ישר לנמל התעופה. שם עליתי על טיסה לציריך, וממנה לקזבלנקה.
כשנפתחו דלתות המטוס, אחרי הנחיתה במרוקו, נכנסו אליו שני גברים לבושים בהידור ושאלו: "איפה מִסיֶה שיפר?" ירדתי איתם מהמטוס בלי לעבור דרך ביקורת הגבולות. הם לקחו אותי בלימוזינה שחורה היישר לבית ההארחה של המלך חסן השני. שם נפגשתי עם אנשי בית המלוכה, אם כי לא עם המלך עצמו.
מי שנשאר בוושינגטון כדי לדווח ל"ידיעות אחרונות" על טקס החתימה על הסכמי אוסלו היה עמיתי, נחום ברנע. למחרת טקס החתימה עלו המשלחת הישראלית והעיתונאים על המטוס שהיה אמור להחזירם ארצה. במקום זאת התבשרו כולם שיעד הטיסה אינו ישראל אלא מרוקו. כשהפמליה הישראלית הגיעה אל ארמון המלך, אני כבר חיכיתי לה שם. יום קודם לכן כבר דיווחתי בלעדית על הביקור של נציגי ישראל במרוקו, שנשמר עד אז בסוד. עורך "מעריב" יעקב ארז ועורך "הארץ" חנוך מרמרי התבדחו ואמרו, כי "מעכשיו צריך שני כתבים, האחד לסיקור המשלחת הישראלית והשני שיעקוב אחר שמעון שיפר".
ביום שלישי, 16 ביולי 1985, נערכה בביתו של המנצח והפסנתרן דניאל בארנבוים בפריז פגישה חשאית בין נציגים של שתי מדינות בעלות עבר ארוך של עוינות הדדית. מצד אחד – השגריר הסובייטי בפריז, יולי וורונצוב, ומהצד האחר - שגריר ישראל בבירת צרפת, עובדיה סופר. השניים דנו בדרכים להפשרת הקיפאון המדיני בין שתי המדינות, ובמוקד הפגישה עמדה ההצעה שברית המועצות תאפשר ליהודים לעלות לישראל בתמורה לנסיגה ישראלית מרמת הגולן. וורונצוב גם תבע גם את הפסקת התעמולה האנטי-סובייטית מצד ארגונים יהודיים ברחבי העולם וביקש שישראל תפסיק את שיתוף הפעולה המדיני עם ארצות הברית, המכוון ישירות נגד ברית המועצות.
המברק ששלח למחרת השגריר סופר ללשכתו של ראש הממשלה שמעון פרס ולזו של שר החוץ יצחק שמיר, ובו דיווח על תוכן הפגישה, סווג כ"סודי" בלבד (ולא "סודי ביותר" או רמת סיווג גבוהה יותר) – ועד מהרה הגיע לידי. ביום שישי, 19 ביולי, חשפתי את דבר הפגישה ואת פרטיה בתוכנית "הבוקר הזה" בקול ישראל.
יומיים לפני הפרסום בקול ישראל פניתי לדובר משרד החוץ, אבי פזנר. אמרתי לו שאני מחזיק בידי צילום של מברק בסיווג "סודי" ששלח השגריר בפריז על אודות פגישתו עם שגריר ברית המועצות וביקשתי את תגובתו.
פזנר פנה לשר החוץ שמיר, וזה הגיב במילה אחת: "תכחיש".
"איך אני יכול להכחיש?" שאל פזנר. "הרי שיפר מחזיק בצילום של המברק".
שמיר השיב: "למען ארץ ישראל מותר לשקר".
