הנה המובן מאליו: לחיילי צה"ל שלחמו ברצועת הביטחון בלבנון בשנים 2000-1985, ברובן עוד הייתי ילד, מגיעים כל ההערכה והכבוד. המאמר הזה מוקדש להם. הם השתתפו בלחימה ממושכת, סיזיפית ומפרכת מול אויב מתוחכם ועקשן. הם פעלו בה על פי רוב באופן מעורר הערכה והשראה, תוך גילויי גבורה והקרבה. לעיתים, למרבה הצער, עד הנשימה האחרונה. ובכל זאת, אני חלוק – לשון המעטה - על ההחלטה של הרמטכ"ל להעניק להם אות מערכה.
נתחיל מהסוף: המערכה מול ארגון חיזבאללה לא נגמרה. העובדה שמדינת ישראל נסוגה מרצועת הביטחון, ובכך אפשרה הישג פיזי, תודעתי ואסטרטגי לו ולאויבי ישראל במרחב, נבעה מהחלטה פוליטית אומללה. היא נולדה מקונספציה תבוסתנית שאת חלק מתוצאותיה ראינו במלחמת לבנון השנייה (כשקיבלתי בדואר את אות המלחמה הזו צחקתי צחוק מר והשלכתי אותו לפח), ואת פירות הבאושים שלה, חוששני, אנו עלולים לראות גם בעתיד.
האמת היא שמעולם לא "יצאנו מלבנון". לבנון היא זו שנכנסה אלינו, כפי שהגדיר זאת יפה מתי פרידמן בסוף ספרו החשוב "דלעת". לבנון של חיזבאללה מאיימת כיום על כל שטח ישראל, שבנסיגתה בזבזה את תרומתם רבת השנים של לוחמי צה"ל שפעלו השכם וערב כדי לצמצם את ממדי ארגון חיזבאללה ולסכל את יכולותיו.
כך היינו: 20 שנה ליציאה מלבנון
סוגיית אות המערכה לא קשורה לשאלה מה היה נכון לעשות מבחינה צבאית ברצועת הביטחון או במלחמה מול חיזבאללה ופטרוניו איראן וסוריה (דעתי האישית היא שרצועת ביטחון פיזית מתוחמת של מוצבים מבוטנים ומכשולים לא הייתה הדרך הנכונה). היא גם לא מנוגדת לצורך החיוני להעביר את מורשת לוחמי ומפקדי רצועת הביטחון לדורות הבאים בבחינת "והגדת לבנך", להוקיר את הפגועים בגוף ובנפש ולכבד את החללים ובני משפחותיהם.
הם לא העלו על נס את הגבורה אלא העצימו את החולשה והפחד שחוו לוחמים. בנוסף קובע היחס לתקופה כ"טראומה איומה ונוראה", יחס שרוב רובם של הלוחמים והמפקדים שוללים ובצדק
אבל מסגור ותיחום תקופת לחימה המסתיימת בנסיגה מרצועת הביטחון מלבנון כ"מערכה" באמצעות הענקת "אות מערכה" הם שקר נורא שנועד לאפשר לנו להעמיק עוד יותר את ראשנו בחול ולא לראות את האיום בשער.
מעצבי השקר הזה השמיעו לא מעט תחזיות נאיביות. למשל אדריכל הנסיגה, ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, שהבטיח ש"מהרגע שנימצא בשטח ישראל, מגינים על עצמנו מתוך גבולותינו, הממשלה הלבנונית והממשלה הסורית הן אלו שאחראיות לוודא שאף אחד לא מעז לפגוע באזרחים או חיילים ישראלים בתוך ישראל. כל הפרה כזו עשויה להיות הכרזת מלחמה, והיא תטופל בהתאם. אני לא ממליץ לאף אחד לנסות אותנו מהרגע שנהיה בתוך ישראל" (הוא כמובן לא מימש זאת אחרי חטיפתם בהר דב של בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד).
כזה היה גם הרמטכ"ל במחצית השנייה של שנות ה-2000, בוגי יעלון, שאפשר לחיזבאללה להתעצם בשקט, מתוך תקווה ש"הרקטות שלו יחלידו". ההערכות הללו התנפצו לכולנו בפרצוף.
אז איך התקבלה ההחלטה להעניק את אות המערכה? בוגרי רצועת הביטחון הצליחו באופן מעורר השתאות – באמצעות הרשתות החברתיות והתקשורת הממוסדת - להציף את תקופת הלחימה, ויצרו יחד עם לוחמים ומפקדים רבים אווירה ציבורית שהובילה להכרה של כמה מקבלי החלטות, בעצמם בוגרי אותה התקופה.
חלק ממובילי המהלך אינם חפים מאג'נדה. הם קידשו את הנסיגה מלבנון כ"מעשה הנכון" ואת מקבלי ההחלטות והאזרחים שלחצו עליהם בשעתו ככאלה שצדקתם הוכחה בדיעבד - בדיוק להיפך מן המציאות. הדבר נעשה תוך השתקה סיסטמתית ובוטה של קולות רבים אחרים שעלו מקרב הלוחמים והמפקדים.
הם לא העלו על נס את הגבורה וההקרבה העילאית במסגרת ההגנה על הציבור בישראל, אלא העצימו את תחושות החולשה והפחד הטבעיות שחוו חלק מן הלוחמים. בנוסף קיבעו את היחס לתקופה זו כ"טראומה איומה ונוראה", יחס שרוב רובם של הלוחמים והמפקדים שוללים ובצדק.
רצועת הביטחון בדרום לבנון היא פרק חשוב מדי בספר גבורת ישראל בחזון הדורות מכדי להפקיד אותו בידיהם. חובתנו לעשרות האלפים שנלחמו שם תהיה לספר את סיפורם כפי שאכן התרחש - על ההתמודדות היומיומית, על הגבורה, על האיתנות וההקרבה.
מדינות קובעות סיבות שונות להענקת אות מערכה, אבל מסגור הלחימה בלבנון עד שנת 2000 מוביל למסקנה השגויה שהיא נגמרה בתבוסה משפילה, אף שהאמת היא שלוחמי ומפקדי צה"ל באותה תקופה מורכבת היוו עוד לבנת גבורה בחומת ההגנה של המדינה, חומה הזקוקה לתחזוק תמידי ולתמיכה מצד אזרחי ישראל בכדי שתמשיך לעמוד מול האויב.
- יאיר אנסבכר הוא חוקר צבא בפורום קהלת, יועץ ביטחוני ודוקטורנט למדעי המדינה בבר אילן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
