לפעמים מבצבצת לה איזו פנטזיה או תקווה שמישהו יטרח לייצר עבורנו חוברת עם הוראות הפעלה. כללים סדורים ומנומקים שיאותתו לנו איך בדיוק לנהוג כשמתפוצצות פרשיות רגישות, כמו הטרדה מינית של אדם מוכר או צדדים אפלים של דמות מפורסמת שכבר הלכה לעולמה. שמישהו יעשה פה סדר. יגיד בדיוק מה הציפייה מאיתנו, מה הציפייה מהאדם עצמו, או מקרוביו.
החלום המדומיין הזה הוא טבעי ואנושי, והוא מלמד בעיקר כמה התקדמנו. לפני שנים ספורות הטרדות מיניות מצד במאי ושחקן כמו ארז דריגס או טענות על אלימות פיזית ונפשית של הסופר עמוס עוז ז"ל כלפי אחת מבנותיו פשוט היו מכוסות היטב, מטואטאות מתחת לשטיח. הכלל היחיד שהיה תקף באותם ימים, ולצערנו תקף עדיין בלא מעט מקומות, הוא שכביסה מלוכלכת לא מכבסים בחוץ. ששום דבר טוב לא יוצא מסיפורים כאלו מלבד שם רע וכאב לב. שנים על שנים הסתובבו נפגעות ונפגעים דוממים, שתוקים. הם נעלו את סיפורם עמוק, או במקרה הטוב פתחו אותו במרחבים מוגנים של טיפול חסוי.
יותר משהעידן הנוכחי מלמד את הנפגעים והנפגעות לפתוח את פיהם ולדבר, הוא מלמד אותנו, הציבור, להקשיב. וזו מלאכה סבוכה מאוד. בארגז הכלים שלנו נמצא כללים משפטיים של מותר ואסור, ענישה מוכרת של מאסר או נידוי, אבל הכלים האלו מוגבלים מאוד. הם שאולים משדות אחרים, לא מהמרחב האזרחי, לא מהשפה הסולידרית.
במציאות שלומדת לדבר, שלומדת להקשיב, הכוח נתון לקהילות. לא למוסדות כמו משטרה, בתי משפט או המחוקקים. המענה שלהם צר מדי, לא מספק. ואנחנו, איש ואישה בקהילותינו, צריכים לתרגל אמפתיה
היינו רוצים שיהיה איזה מחירון ברור, כמו שלט בקיוסק, שיכריז כי שחקן שהטריד לא יופיע חמש שנים, ושחקן שאנס לא יופיע לעולם. שיצירה של אדם שנפטר, וקלונו נחשף בדיעבד, תוחרם רק אם יינתנו לפחות שלוש ראיות על ידי שני עדים, וששחקני כדורגל שמפלרטטים עם קטינות בבוטות ישחקו בליגה ב' שלושה חודשים.
אבל אין מחירון כזה, ולא צריך להיות. המקום של הציבור בתוך מקרים כאלו הוא אחד: לייצר מרחב בטוח. ובשביל להגיע למטרה חשובה ונעלה כזו צריך בעיקר ענווה, אמון ויכולת לשהות בצער, בבלבול ובחוסר האונים, ורק אז לנסות ליצור איזו אמנה משותפת.
ולמרות הבלבול שמאפיין מקרים מהסוג הזה, בכל זאת למדנו משהו. למשל שהאמונה לקורבנות היא בהחלט כלל אצבע אזרחי. היכולת לאפשר למי שנפגע לספר את סיפורו כרצונו, כשמתאים לו או לה, היא חשובה מאין כמוה. בלי הטענה השחוקה "למה עכשיו?".
חן ארצי סרורעוד תובנה היא ההבנה שסנקציות חברתיות הן כלי חשוב, אבל לעולם לא בלעדי. אין סימטריה בתגובה לכדורגלן, זמר מזרחי מפורסם או במאי היפסטר שסרחו, כיוון שלכל אחד מהם קהלים אחרים וקבוצות השתייכות אחרות. האינסטינקט הטבעי הוא לצופף שורות סביב מי שדומה לנו. זוהי חולשה שצריך להעלות את המודעות אליה, אבל אין דרך להכפיף ציבור שלם לאיזו אמת מוסר מדומיינת.
במציאות שלומדת לדבר, שלומדת להקשיב, הכוח נתון לקהילות. לא למוסדות גדולים כמו משטרה, בתי משפט או המחוקקים. המענה שלהם הוא צר מדי, לא מספק. ואנחנו, איש ואישה בקהילותינו, צריכים לתרגל אמפתיה. ללמוד להקשיב למקומות הקשים הללו למרות ההתנגדות המובנת. להיזהר כמו מאש מהערצה גורפת ועיוורת או ממרחבים שמקדשים סודיות וחשאיות. להאמין לקורבנות, אבל גם להאמין בתקומה. היא ישנה. לנפגעים ונפגעות, אבל גם לפוגעים ופוגעות. והיא תתרחש רק אם נקיים את הכלל הראשון, החשוב מכל: לא נשתיק, לא נשתוק.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
